שאלת סירוב הפקודה שוב בכותרות, והפעם הציונות הדתית בלב הסערה. אם פעם היה מדובר בסרבנים מצפוניים מהשמאל הישראלי, כיום השאלה מציקה ורלבנטית למגזר שממלא את שדרת הפיקוד הצה"לית. את עיקר הקושי חווים, כמובן, חיילי ישיבות ההסדר באירועים כמו פינוי מאחזים ופינוי יישובים.
כרגיל במקומותינו, הוויכוח הציבורי מתמקד בשאלה הפוליטית הבוערת, והשאלה המוסרית עצמה - האם באמת יש בעיה לסרב פקודה? - נעלמת בתוך כל הרעש. לכן, לפני עצם הדיון במעשה הסרבנות, כאן המקום להזכיר שאפילו צה"ל עצמו מלמד את חייליו שיש פקודות שמסרבים להן: ברור לכל בר דעת שפקודה לא מוסרית בעליל, כמו רצח סתמי של נשים וילדים, היא טאבו, ויהיה נותן הפקודה בכיר ככל שיהיה.
למרות זאת, מורי ההלכה והרבנים שמורים היום לחיילי ההסדר לסרב פקודה מחריבים את הבית השלישי, לא פחות. קביעה קשה זו לא כופרת בצביעות הרבה שיש ברעש התקשורתי סביב הסרבנות בחטיבת כפיר - הרי ברור שסרבנות חטיבתית מצד שמאל היתה זוכה לחיבוק חם ולרוח גבית ממיטב מעצבי דעת הקהל ומרוב אנשי הרוח בארץ. עם זאת, חוסר אחריות של מגזר אחד לא מאפשר לחברה הדתית-לאומית לנקוט בחוסר אחריות דומה.
 |
אהבת חינם
אני מציע לכולנו לחזור ולשנן את סיפורי יוסף בן מתתיהו ואת אגדות חז"ל על מלחמת האזרחים שהתחוללה בירושלים בזמן המצור הרומאי של טיטוס ואספסיאנוס. אם היינו יכולים לראיין אז את שמעון בר גיורא או את שאר מנהיגי הקנאים, ברור לי לחלוטין שהם היו מדברים בשם ערכים מוסריים כמו דבקות בבורא העולם או טוהרת הקודש. ייתכן אפילו שבאופן נקודתי היה טעם בדבריהם. אבל הטעם הזה היה, כך אנו רואים בדיעבד וכך גם קובעים חז"ל, מלא בשנאת חינם ובקוצר ראות וחוסר הבנה פשוטה של המציאות.
איך אפשר להילחם מבפנים ולשרוף את כל מחסני התבואה כשהרומאים עומדים באלפיהם מבחוץ ומתכננים לשחוט את כולם? שאלה זו ניקרה היטב בראשיהם של חז"ל, שהדגישו שיש צורך באהבת חינם גם במקרים שבהם צד אחד בטוח לגמרי בצדקתו. חז"ל לקחו בחשבון שלאהבה שעליה דיברו יש מחיר כבד ושאנשים צינים ינצלו אותה כדי לקדם אג'נדות ללא התחשבות, ועדיין, ניסיונם וחוכמתם של חז"ל מלמדים שגם המחיר הזה עדיף על חורבן.
יש שיקראו לזה מזוכיזם - אני קורא לכך אהבה אמיתית לעם ישראל. לצערי, למרות אלפיים שנות שינון של הלקח העתיק ההוא, הציונות הדתית חוזרת על אותה טעות. שוב חשוב לנו הצדק הקדוש שלנו, גם כשהוא מחריב את צה"ל. שוב מנופפים בסיסמאות רוחניות ללא הוראה מפורשת של נביא, למרות הנזקים המידיים לצה"ל ולמדינת ישראל. והכי נורא זה ששוב יש אויב מבחוץ שמחכך ידיים בהנאה ומחכה שנחריב את עצמו, והוא רק יבוא לטאטא את השבבים שיישארו מהעימותים שלנו.
זאת האמת שלי
דברי אלה לא כוללים סלחנות לאלו, שבציניות גוררים את כולנו באף למקומות שאיננו רוצים בהם, כמו ויתור על הרעיון שישראל היא מדינה יהודית. אין לי גרם של אמפתיה לכאלו שמנצלים את תחושת האחריות של הציונות הדתית כדי לקדם אג'נדות פרטיות על חשבון כולנו, איני רוצה גם בהוקרה מצדם על סובלנותי. אני סובלני כי זו האמת שלי וזה מה שיציל את כל עם ישראל. ניסיון החיים של עם ישראל מלמד שהדרך הנכונה להכריע מאבקים אינה שפיכת התינוק עם המים או כיפופי ידיים. גדולי ישראל בכל הדורות בחרו בדרך של שינון האמת של עצמם והעברתה לכל מי שרצה ללומדה. דרך זו, למרות חולשתה, היא שנתנה בעבר את הצביון האמיתי לעם ישראל, ולדעתי, היא זו שגם תכריע בסופו של דבר את הוויכוח הציבורי בארץ.
הכותב הוא עורך ועיתונאי ב"מקור ראשון"
