פנים רבות יש לתפילה, אך דומה כי אין פער גדול יותר בין התפילה הציבורית לתפילה הפרטית. לתפילה הציבורית, הגדולה והרחבה יש זמנים קבועים, פורמט ידוע מראש וטקסט שכמעט ואיננו ניתן לשינוי. לעומת זאת, את התפילה האישית ניתן כמעט להגדיר כ"פריסטייל" - כל אחד ומה שבראש שלו. אין דד-ליינים שתלויים בזריחת השמש או שקיעתה, אין הגבלה על נושא התפילה (אחד הפריימים החביבים במיוחד על במאי משדרי כדורגל הוא לצלם אוהדים בשעת ביצוע בעיטת פנדל: 11 מטרים מפרידים בין שני גורמים הרי גורל המכונים הבועט והשוער, ובעיטה אחת שיכולה להכריע רבות עומדת על הפרק. יכולת ההשפעה של האוהד הלחוץ על מהלך הבעיטה הוא אפסי, מה שגורם לו להרים את עיניו השמימה, למלמל משהו לא ברור, ולחכות להחלטתו של היושב במרומים, שתבוא לידי ביטוי בעוד רגע או שניים על כר הדשא. אם תפילתו אכן נענתה נוכל כולנו לראות על פניו המחייכות/ עצובות), וכל אחד יכול להתפלל במילים שאותן הוא רואה כנכונות ביותר לאותו רגע, גם אם אין להם תחביר מדויק או מבנה ספרותי מסודר.
ללא מילים
האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום בער, חידד נקודה מעניינת, העוזרת להבין מה עומד בשורש ההבדל בין לימוד התורה לבין התפילה: "הלומד תורה", אמר הרבי, "מרגיש כתלמיד בפני רבו. העומד בתפילה מרגיש כבן אצל אביו". וילדים, כמו שרובנו יודעים, אמורים להרגיש חופשי-חופשי כשהם מדברים עם אבא.
כל אחד זוכר בוודאי תפילות פרטניות שלו בסיטואציות שונות - תפילה לפני מבחן מכריע, תפילה מתוחה במיוחד רגע לפני כניסה לטיפול רפואי ותפילה מלווה באופטימיות זהירה שהפעם ראיון העבודה יהיה מוצלח במיוחד. רבי זושא מאניפולי אמר פעם שאפילו גנב מתפלל להצלחתו לפני שהוא יוצא, חמוש בכובע גרב, לביצוע מלאכתו.
לא אכנס כאן לכל מעלותיה של התפילה. מאות מדרשים, פתגמים וסיפורים עושים את העבודה הרבה יותר טוב ממני. דומה כי אין ולו אתאיסט אחד מוצהר בכל העולם שלא יודה כי גם הוא "חוטא" מדי פעם בשיחה עם הישות האלוקית, גם אם רק בלבו או במחשבתו. ואכן, מצוות היום של ראש השנה היא תקיעה בשופר. דווקא ביום שבו מתפללים יהודים בכל העולם תפילות שמטרתן היא להמליך את אלוקים על הבריאה כולה, הם בחרו לבטא זאת באמצעות שופר, שבא מקרן של בהמה. ללא מילים, ללא הבנה ואפילו ללא קול אדם.
כמו בן לפני אביו.
