גלות, עלייה, זרות ושפה, משפחות אמיתיות ומשפחות ספרותיות. שיחה עם המשורר אלמוג בהר על השיר "סב וסב"
בהר. צילום: אוריה תדמור סב וסב / אלמוג בהר
א. יִצְחָק בֶּהַר (2002-1917)
בְּיַלְדוּתִי
גּוּף סָבִי
בְּחוֹף-יַמָּהּ שֶׁל תֵּל-אָבִיב
הָיָה שׁוֹבֵר-גַּלִּים.
וְכָל גּוּפוֹ זִכְרוֹנוֹת-קְפִיצָה
מֵעַל גֶּשֶׁר בְּבֶּרְלִין
אֶל מֵי נָהָר קָפוּא
וְשֶׁבֶר-רֶגֶל שֶׁצָּפָה
אֶת שֶׁבֶר הַלֵּב וְהַמִּשְׁפָּחָה.
וְעֵינַי בְּיַלְדוּתִי הָיוּ מַבִּיטוֹת
הוֹלְכוֹת עִם קַו הַחוֹף
מֵאַבְנֵי יָפוֹ וְעַד עֲשַׁן רִידִינְג וְשֶׁפֶךְ הַיַּרְקוֹן
הַרְבֵּה בָּתִּים
לֹא חוֹשְׁבוֹת עֲדַיִן
עַל כָּל הֶעָרִים הָאֲחֵרוֹת
בְּיַלְדוּתִי.
לֹא נִשְׁבָּרוֹת בַּגַּלִּים.
ב. עֶזְרָא גַּחְטָן (1986-1904)
בְּיַלְדוּתִי
כַּפּוֹת-יְדֵי סָבִי
אוֹחֲזוֹת אָחוֹר.
וּבִתְמוּנָה עִם אִמִּי
עַתָּה בַּחֲדַר שְׁנָתָהּ
חֲלִיפַת חַיָּיו
תּוֹפֶרֶת אֶת גּוּפוֹ
גַּעְגּוּעֵי פָּלִיט.
שְׁמוֹנִים וּשְׁתַּיִם שָׁנִים
אָרַךְ מַסַּע חַיָּיו
מִן הַדְּקָלִים שֶׁלְּחוֹף הַחִדֶּקֶל
וְעַד לַמִּזְרָקָה הַיְּשָׁנָה
שֶׁבֵּינָתַיִם נֶהֶרְסָה
בִּקְצֵה הַטַּיֶּלֶת הַמּוֹבִילָה
אֶל חוֹף-יַמָּהּ שֶׁל נְתַנְיָה.
זִכָּרוֹן הוּא קֶרַע בִּבְשַׂר הַהֹוֶה
וּבַתְּמוּנָה בִּתּוֹ מְחַיֶּכֶת וְיָדָהּ עַל כְּתֵפוֹ
וְהוּא מַרְצִין פָּנִים
מֵאֲחוֹרֵיהֶם הַמִּזְרָקָה הַיְּשָׁנָה.
וְהָאֹפֶק הוּא גִּיגִית הַיָּם-הַתִּיכוֹן
אֲשֶׁר אֵינָהּ רוֹחֶשֶׁת כָּבוֹד לַנְּהָרוֹת.
בָּרֶקַע כַּמָּה דְּקָלִים שֶׁל נוֹף
אוֹתָם שָׁתְלָה הָעִירִיָּה
וּבִבְשָׂרוֹ שָׁתַל זַרְעֵי שָׂפָם לָבָן
וַעֲנִיבָה שְׁחֹרָה
מְסַמְּנִים אוֹתוֹ עוֹלָם אַחֵר.
וְעוֹד רֶגַע הוּא פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו
אוֹמֵר חוּסָה-לָאָרֶס
וּמִתְכַּוֵּן לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
ג.
וַאֲנִי שָׁנִים מִתְאַמֵּן אַחֲרֵיהֶם
בַּהֲלִיכָה עִם יָדַיִם אֲסוּפוֹת
מֵאֲחוֹרֵי גַּב
זָקוּף תָּמִיד.
שָׁנִים אֲנִי כְּבָר מִתְאַמֵּן
לִהְיוֹת שׁוֹבֵר-גַּלִּים
לִנְכָדַי.
שָׁנִים אֲנִי מִתְאַמֵּן
בְּקִלּוּף תַּפּוּחִים בְּאוֹלָר
בִּישִׁיבָה עַל סַפְסְלֵי גִּנּוֹת-צִבּוּרִיּוֹת
וַאֲכִילָתָם פְּלָחִים פְּלָחִים.
שָׁנִים אֲנִי מִתְאַמֵּן בְּצִיּוּר פְּרָחִים
בְּמִלִּים עִבְרִיּוֹת
מְפַחֵד לְאַבֵּד
אֶת כָּל צִבְעֵי הַשָּׂפוֹת הָאֲחֵרוֹת.
שָׁנִים אֲנִי נִזְכָּר
בְּכָל הֶעָרִים הָאֲחֵרוֹת
אוֹתָן לֹא זָכַרְתִּי בְּיַלְדוּתִי
מְחַבֵּר תְּפִלּוֹת
וְקוֹרֵם עַל גּוּפִי עוֹר וְגִידִים
שֶׁל זִכְרוֹנוֹת
הַנִּשְׁבָּרִים בַּגַּלִּים.
השיר "סב וסב" פותח את קובץ שיריו הראשון של בהר, ועל כן ביקשתי לשוחח איתו על סבים, גלות, עלייה, זרות ושפה.
האם להיות סבא זה משהו שאתה חושב עליו? חושק בו?
ה"סבאות" היא בהחלט משהו שיצא לי לחשוב עליו כמה וכמה פעמים בעבר. ברור שיש כאן דילוג קל - אני עדיין לא אב, ואין ספק שהאבהות גם היא חשובה לא פחות. אבל ב"סבאות" יש משהו אחר מבחינת סוג הקשר שיכול להתפתח בין סב לנכד או בין נכדה לסבתא, כיוון שהיא עוקפת הרבה מן המתחים של ההורות. כהורה, אתה מלווה את הילד בחלקים הרבים והשונים של החיים, ולעתים בתוך הרצף הלא פשוט של האירועים, ואילו כסב אתה יכול לפגוש את הילד מתוך מקום של מנוחה, מקום שבו אתה מגשים את חלומך לקרוא עמו יחד או ללכת לסרטים ולמסעדות, להעביר תמונות באלבום ולספר לו על ילדותך".
את ספר השירים הקדשת לסבא יצחק. מיהו?
זה הסבא של השיחות, שסיפר והקשיב, הסבא שרצה לראות ספר שלי יוצא לאור. זה האיש שעבר בנעוריו את בוכנוולד וברח לדנמרק, וכשדנמרק נכבשה נלקח לטרזינשטט ובסופו של דבר הצליח לעלות לארץ ולהקים משפחה. זה הסבא שקיווה שאכתוב את סיפור חייו.
ואתה תכתוב את סיפור חייו?
אני לא יודע. אני מקווה לראיין את כל מי שהכיר אותו ולנסות לכתוב. אני מצטער שלא כתבתי את פרקי חייו בחייו. שמעתי ממנו על המחנה, הבריחה והחיים בארץ, אך איני יודע דבר על חייו בגרמניה לפני המלחמה. אני סקרן ומאוד הייתי רוצה לדעת איך זה היה בשנים 1938-1933, שנים שכמעט אינן מדוברות".
פריעת חוב
סבך עזרא נפטר כשהיית בן שמונה. מה אתה זוכר ממנו?
הזיכרון הוא בעיקר מראות. החוויה הכי משמעותית ממנו היא דווקא המוות - זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי מוות בחיי. השבעה השפיעה רבות על התפיסה הדתית-חווייתית שלי. אותו אני זוכר כדמות אצילית, מרוחקת מעט, מישהו ששייך לעולם אחר. סבא עזרא עבד בעירק כפקיד בנק, וכאן היה לשומר בניין במשך עשרים שנה. בעיני הוא היה איש של הוד ועדינות שלא קיימת כאן".
נדמה שאתה חי את עירק ואת ברלין. האם יש לך זיכרונות שלקחת בהשאלה?
אפשר להגיד את זה. כולנו הרי "משאילים" זיכרונות, אם זה דרך תמונות שבהן צולמנו בגילים שאנחנו לא זוכרים או תמונות של בני משפחה, ואם זה דרך סיפורים שמספרים לנו. אני חושב שכך גם ב"משפחה הספרותית" - יצירות שונות הופכות להיות לא רק יצירות שקראת, אלא ממש יצירות שהן "שלך", שהן הורים או אחים. אצלי בכתיבה זה בא לידי ביטוי בשירים בספר הראשון, שכתובים מתוך השירים והמילים של ארז ביטון ואמיר גלבוע, במחזור סיפורים בקובץ "אנא מן אל-יהוד", המבוסס על שברי שורות של המשוררת אמירה הס, ובקובץ השירים השני, בשירים ליהודה הלוי ולשמעון אדף, וגם בכמה פרויקטים של תרגום-עיבוד למשוררים שכתבו בשפות אחרות, כמו פבלו נרודה, חורחה לואיס בורחס, ניזאר קבאני ורבינדרנת טאגור".
"אני יכול לומר שכמו שיש אצלי עירוב בין זיכרונות משפחתיים לספרותיים, יש אצלי גם עירוב בין זיכרונות שלי לזיכרונות שקיבלתי מאחרים. במובן הזה, אתה לוקח מן העבר, מהמקומות ש"היית" בהם בעבר, שהיינו בהם: כשיהודים גלו מארץ ישראל לבבל, הם שרו וקוננו על ציון, אחר כך, כשגלו מספרד, הם קוננו על גרנדה וקורדובה וטולדו. עכשיו שוב גלינו מארצות רבות, שהיו ארצות מולדת ליהודים ולתרבות היהודים, ושהעזיבה שלהן קשה מבחינה ממשית וגם רוחנית - הרי איבדנו חלק מן התרבות והזהות שלנו בעזיבה של המקומות הללו".
"הסבים והסבתות שלי - ואני מניח שזה משותף לרבים מבני דורי - חוו משברים קשים בתחילת בגרותם, בשנות העשרים לחייהם: גם השואה, גם ההיעקרות ממקום אחד למקום אחר, לארץ. הדברים האלו יכלו לעשות אותם מאוד קשים, והם כנראה היו כאלו בעשורים הראשונים של חייהם בארץ. חיי הסבאות אפשרו להם להירגע וליצור קשר אחר, שבו הדיבור על המקום שממנו הם באו או על השואה הוא אפשרי. על כן אני מרגיש גם צורך בפריעת חוב. הדבר הנכון שאתה יכול לעשות אם זכית בסבים וסבתות מיוחדים הוא להיות סב בעצמך, סב שיעביר מעט מהם אל נכדיך, שיהיו כבר דור רביעי".
המשורר והסופר אלמוג בהר נולד ברעננה וחי בירושלים. ספר שיריו הראשון, "צימאון בארות", ראה אור בפברואר 2008 בהוצאת עם-עובד ובקרוב יצא ספר שיריו השני, "קצה המדרכה", באותה הוצאה. סיפורו "אנא מן אל-יהוד" זכה במקום הראשון בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ", וזה גם שמו של קובץ סיפוריו הראשון, שראה אור השנה בהוצאת בבל.