במקום פרידה

מציאת אשתו. גירשה, פשיטא! - הכא במאי עסקינן - במגורשת ואינה מגורשת, דאמר רבי זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת - בעלה חייב במזונותיה. טעמא מאי אמרו רבנן מציאת אשה לבעלה  כי היכי דלא תיהוי לה איבה, הכא אית לה איבה ואיבה.
(בבא מציעא יב, ע"ב)

תרגום:
מציאת אשתו (שייכת לו). (ואם) גירשה (מציאתה שייכת לה), פשוט! (ומדוע יש צורך למשנה לומר זאת?). כאן במה אנו עוסקים? במגורשת ואינה מגורשת, שאמר ר' זירא, אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים "מגורשת ואינה מגורשת" - בעלה חייב במזונותיה (והיינו יכולים לחשוב שלכן גם מציאתה שלו). מה הטעם שאמרו חכמים שמציאת אישה לבעלה? כדי שלא תהיה לה איבה (ממנו כלפיה). כאן יש לה איבה ואיבה.

הקשר:
משנה ה' בפרק א' של מסכת בבא מציעא עוסקת בבעלות על המציאות שמוצאים אנשים שונים. המשנה קובעת כי מציאת האישה שייכת לבעלה, אבל במקרה שהתגרשה ממנו - גם אם לא נתן לה את כתובתה - מציאתה שייכת לה. התלמוד מנסה להבין באיזה מקרה מדובר כאן ומה הטעם להלכה זו.

דיון:
מי שהליך גירושיה טרם נשלם זכאית להתפרנס מבעלה ובו בזמן מקבלת בעלות על מציאותיה. מצב ביניים זה, המאופיין בחוסר הדדיות בין חובות הבעל והאישה זה לזה, מעורר אצלי שאלות על חובות במערכות יחסים ומחשבות על הצורך שיש, לעתים, בהכרעה כואבת אך משחררת להיפרד.

גירשה, פשיטא! – חובותיה הכלכליים של האישה לבעלה מוגדרים גם על בסיס חובותיה כלפי אביה בהיותה נערה, ומפורטים במשנה כתובות ד', ד'. בין אלה נמצאת גם מציאת האישה. גם המשנה שלנו מגדירה במפורש שכל מה שמוצאת אישה (רכוש, ממון וכדומה) שייך לבעלה, כמו ששייכים לו מציאותיהם של בניו ובנותיו הקטנים וכן מציאותיהם של עבדיו ושפחותיו הנוכרים. לעומת זאת, מציאותיהם של בניו ובנותיו הגדולים, עבדיו ושפחותיו העבריים וגרושתו אינם שייכים לו, אלא נשארים ברשותם. המשנה מדגישה שבדבריה על אישה גרושה היא מכוונת אפילו למי שבעלה לא נתן לה את כתובתה, אך כדרכה, אינה מסבירה מה הגורם למצב ייחודי זה. התלמוד פותח כאן את דיונו בנושא מציאת האישה בשאלה - כיוון שהאישה מגורשת, ברור שאינה חבה עוד דבר לבעלה, ועל כן מדוע נזקקת המשנה לומר במפורש שמציאתה אינה שייכת לו? משאלה זו מובן שבמקרה של גירושין "רגילים" חובת האישה להעביר את מציאתה לבעלה מבוטלת, ומכאן שהמשנה עוסקת במצב ייחודי של גירושין.

הכא במאי עסקינן - במגורשת ואינה מגורשת, דאמר רבי זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת - בעלה חייב במזונותיה -  התלמוד קובע כי המשנה מתייחסת למצב שבו יש ספק כלשהו בגירושין - האישה "מגורשת ואינה מגורשת". מצב זה נובע כאשר לא ברור אם הגט ניתן לאישה כהלכה (כמו במשנה גטין ח', ב'), או במקרה שבו לא ברור אם התנאי שהתנה הבעל כדי לקיים את הגט אכן התקיים (ראו משנה גטין ז', ד' ושם במשנה ט'). במצב ביניים כזה, עד שיותקנו הגירושין כהלכתם, טוען ר' זירא בשם שמואל שהאישה זכאית למזונות מבעלה. כלומר, למרות שהיא ספק מגורשת, היא עדיין רשאית לכך שבעלה יקיים כלפיה את חובתו לזון ולפרנס אותה (כנאמר במשנה כתובות ד', ד'). לכן, טוען התלמוד, מדגישה המשנה שאפילו כשהאישה "מגורשת ואינה מגורשת" ובעלה מחויב לזון אותה, היא אינה מחויבת לתת לו את מציאותיה.

התלמוד הירושלמי (ב"מ פ"א, ה"ה) מציע פרשנות שונה במקצת למקרה שבו דנה המשנה: כיוון שלהבנת ר' יוסנא בשם ר' אחא "אדם שגירש אשתו ולא נתן לה כתובתה חייב במזונותיה עד שייתן לה פרוטה אחרונה", לפיכך "אמר רבי הושעיה: שלא תאמר 'הואיל וחייב במזונותיה עד שייתן לה פרוטה האחרונה תהא מציאתה שלו', לפום כן צרך מתניתא". כלומר, לדעת התלמוד הירושלמי מדובר כאן באישה שנתגרשה כדין ובעלה טרם שילם לה את מלוא כתובתה. כיוון שהוא עדיין חייב לשלם לה את מזונותיה (נוסף לכתובתה!), ניתן היה לשער שמציאתה תהא שלו, ולא כן. בכל מקרה, גם בירושלמי וגם בבבלי חידושה של המשנה זהה ויסודו בחוסר ההדדיות: למרות שהבעל עדיין חייב בפרנסת אשתו ובמזונותיה, היא אינה חייבת להעביר את מציאותיה לרשותו. בשני המקרים מדובר במצב ביניים, שעל פיו האישה "מגורשת ואינה מגורשת" (בבבלי) או גרושה מבחינת דיני אישות – כלומר, מותרת לכל אדם – אך מבחינה ממונית עדיין הבעל מחויב אליה (בירושלמי).

טעמא מאי אמרו רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא תיהוי לה איבה -  לאחר שהסביר התלמוד את ייחודו של המקרה הנדון במשנה, הוא מבקש למצוא טעם להלכה זו. כדי לעשות זאת מסביר התלמוד את הטעם להלכה הבסיסית, הקובעת שמציאת האישה שייכת לבעלה: כדי שלא תהיה לה איבה. כלומר, אם היתה רשאית האישה הנשואה לשמור את מציאותיה לעצמה, היתה מתפתחת איבה בינה ובין בעלה. בתלמוד הירושלמי מציע ר' יוסי הסבר אחר: "שלא תהא מברחת נכסי בעלה ואומרת מציאה היא" (ירושלמי כתובות פ"ו, ה"א וירושלמי ב"מ פ"א, ה"ה). כלומר, לדעת ר' יוסי היתר לאישה לנכס לעצמה את מציאותיה עלול להוביל לכך שהיא תגזול את רכוש בעלה. לחכמי התלמודים מובן שבעלות הבעל על מציאות האישה מונעת סכסוכים ואיבה ביניהם. מעניין שכמו שהזכות על מציאת האישה נתונה במקורה לאביה, ומשם "מועברת" אל בעלה, כך גם הטעם לזכות זו מועבר בין השניים – בבבלי כתובות מ"ו, ע"ב ומ"ז, ע"א, נאמר שהטעם לכך שהאב זכאי במציאת בתו הוא "משום איבה", ואני תוהה איזו איבה יכול לפתח אב כלפי בתו המבקשת לשמור לעצמה את מציאותיה (בעיקר משום שבניגוד לבעל המחויב לזון את אשתו, האב אינו חייב לפרנס את בתו).

הכא אית לה איבה ואיבה - מכיוון שהטעם לכך שמציאת האישה שייכת לבעלה מקורו ברצון להפחית את האיבה ביניהם, במקרה שבו האישה "מגורשת ואינה מגורשת" אין הוא תקף עוד. שתי הבנות אפשריות אני מוצאת בדברי התלמודים כאן: האחת היא שבמצב ביניים כזה ממילא קיימת איבה בין הבעל ואשתו וברור שהם נמצאים בתהליך של פירוד, ולכן אין שום סיבה לנסות למנוע אותה (כך בתלמוד הבבלי); והשנייה היא שיש לחכמים שאיפה להגביר את איבת הבעל כלפי אשתו (גם על בסיס חוסר ההדדיות הכלכלי ביניהם) כדי ללחוץ עליו לסיים במהירות את תהליך הגירושין (כך בתלמוד הירושלמי).

מצבי ביניים תמיד מעוררים שאלות ומהווים אתגר עבור מי שאחראים על החוק ועל הסדר החברתי. במובן מסוים, דווקא מצבי הביניים מדגישים את הסדרים העקרוניים ומלמדים על יסודותיהם הערכיים והרעיוניים. במקרה זה אני לומדת שהחכמים מבינים את חובות האישה והבעל זה לזה כמשלימים, או לפחות ככאלה שיש ביניהם הדדיות מסוימת. זו אינה הבנה טריוויאלית, כיוון שמערכת הנישואין היהודית אינה שוויונית במהותה וזכויות הבעל מרובות מאלה של האישה, במיוחד במקרה של פרידה: הבעל יכול לגרש את אשתו והיא אינה יכולה לגרש אותו. למרות זאת, במקרה שלפנינו, הן בתלמוד הירושלמי והן בתלמוד הבבלי, קובעים החכמים כי חובותיו של הבעל חשובות יותר מזכויותיו: אם בחר לגרש את אשתו, גילה דעתו כי אינו רוצה עוד בחובותיה כלפיו, אך אינו רשאי להיפטר מחובותיו שלו עד שיתגרש ממנה באופן סופי ומוחלט. במצב ביניים ייחודי זה, של אישה שגירושיה אינם שלמים, מתגלה עיקרון ערכי נוסף: יש מקרים שבהם הניסיון להימנע מן האיבה ולשמור על שלום בית עלול לעמוד דווקא לרעתנו, בכך שימנע מאיתנו להכריע. לעתים, החזקת החבל בשני קצותיו קושרת אותנו בתוכו ועוצרת אותנו מלהתקדם.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".