על הפנים

ד"ר פנינה פלר מעולם לא אהבה להתחפש, אך אין בכך צורך - אישיותה התזזיתית צבעוניות דיה. במשך הראיון מציגה פלר פריטים מאוסף המסיכות העצום שאספה ברחבי העולם, ומסבירה באריכות על מקורה של כל מסיכה. פלר, אגיפטולוגית וחוקרת של ההיסטוריה הקדומה של העם היהודי, אומרת שתמיד נמשכה לרעיון שעומד מאחורי התחפושת: "אני זוכרת שעוד כשהייתי קטנה הייתי קוראת בתנ"ך על תחפושות וחושבת לעצמי: מה חשב יעקב כשהתחפש לעשו או שאול לפני שהלך לבעלת האוב? מאוד עניין אותי לחקור את התפקיד של התחפושת והמסיכה בעולם". 

הפגישה האקדמית הראשונה של פלר עם מסיכות היתה במהלך לימודיה האוניברסיטאיים על תרבות מצרים, אז נחשפה למסיכות המוות המצריות. "כשהיו חונטים את הגופות במצרים, היו מציירים את הפנים שלהן כדי שהנפש של הנפטר, שמטיילת ועוזבת את הגוף, תוכל לחזור", היא מספרת. "ציירו ממש את הפורטרט של האדם, כל אחד לפי תווי פניו".

לאחר חתימת הסכם השלום בקמפ-דייוויד, היתה פלר בין החוקרים הישראלים הראשונים שהגיעו למצרים ובחנו את המסיכות הקדומות. מאז, כמעט בכל שנה, נוסעת ד"ר פלר למקום אחר בעולם, פוגשת את המקומיים, לומדת את תרבותם וחוזרת הביתה עם מסיכה נוספת. "בטיולים שלי בעולם הבנתי שהמסיכות חשובות מאוד להתפתחות בני אדם. מרגרט מאהלר אמרה שכל אדם רוצה להיות מישהו אחר. זה מעניין, כי כשאתה קורא את סיפור עשו ויעקב אתה רואה בדיוק את זה - יעקב רוצה להיות עשו, ולכן הוא מתחפש. המסיכה נותנת לנו להרגיש חזקים, היא נותנת לגיטימציה לדברים החבויים בנפש. היא גם מאפשרת לנו להיות מישהו אחר, להיטהר ולשנות את התפקידים בחברה. המסיכה היא אלמנט חשוב מאוד בכל התרבויות".

טיהור רגשי

המסיכות הראשונות, כאמור, היו מסיכות מוות, שתפקידן היה לשמר את זכרם של המתים. המסיכות נוצרו בדמותם של המתים, ולעתים שולבו בהן שיניים ושיערות שנלקחו מהמתים עצמם. "המסיכות הראשונות לא נועדו להסתיר, אלא להזכיר", אומרת פלר. "מסיכות המוות שונות זו מזו כי הן אותנטיות - אתה רוצה לדבר עם סבתא שלך, אז אתה מדבר עם המסיכה שתלויה על הקיר".  

המסיכות הבאות הן מסיכות תיאטרון. "מסיכות התיאטרון הגיעו במקור מאיטליה. המסיכה עשויה מחימר והיא מאוד כבדה ויקרה. הרעיון של המסיכה, בניגוד למסיכות המוות, הוא להציג דמויות שונות כאביזר תיאטרלי. בתיאטרון הקדום היו דמויות קבועות, שלהן היו מסיכות - למשל, הרשע, המספר, הטוב וכו'. המסיכה אינה רק כיסוי, אלא גם אביזר הגברה. יוצא ממנה קול מיוחד ועבה, שמקל על המציג להשמיע את עצמו לקהל השומעים".

פיתוח מודרני יותר של מסיכות התיאטרון הוא מסיכות הקרנבלים, ששיאן הוא הקומדיה דל ארטה באיטליה. "למסיכה היה תפקיד חשוב בקומדיה דל ארטה, כיוון שהיא הורידה את המתח מהעבדים ונתנה להם את הטיהור הרגשי, הקתרזיס, שאיפשר את המשך התנהלות החברה. האדונים הבינו את החשיבות של הקרנבלים בהפחתת המתח בחברה, ולכן איפשרו לעבדיהם, במשך יום אחד, להלך ברחובות ולהציג הצגות קומיות על המושלים והפיאודלים".

שימוש נוסף שהיה למסיכות במהלך ההיסטוריה הוא בפולחנים דתיים. "המסיכות השמאניות נועדו לקשר בין עולמות עליונים ותחתונים", אומרת פלר. "המסיכה עשויה בדרך כלל מחומרים טבעיים, וכוללת סמלים של איברי המין הגבריים והנשיים, שמראים את הכלת העולם על ידי השמאן. במסיכות האלה, הראש מזכיר את איבר המין הגברי והקונכיות מזכירות את איברי המין הנשיים". מסיכות הפולחן משמשות לשני תפקידים שונים: הן נסכו ביטחון באנשים שצפו בטקס, והעניקו תחושת עוצמה ללובשים אותן. "הכוהן לבש את המסיכה והרגיש עוצמה. כשהוא דיבר מתוכה, עולה קול מאוד מוזר, שיצר תחושה שהשד מדבר ממנו".

"המסיכה הזאת, היפהפייה ממאלי, שימשה לפולחנים דתיים. המסיכה נוצרה בדמות של שמאנית הכפר, ונלבשה בטקסים להורדת גשם. אם היא מצליחה, גומלים לה אנשי הכפר בצמידים"

פלר מדגישה שהמסיכה אינה רק אביזר שמכסה את הפנים. כדי להדגים, היא שולפת מסיכה דתית שקנתה במאלי, מעין פסל של איש קטן ולבן. "היום, במונחים המודרניים, כמעט כלום לא מבדיל בין פסל למסיכה, אבל בעולם הקדום הפסלים היו של האלים, והמסיכה נועדה לחיבור הכוחות של האדם עם האל. המסיכה הזאת עשויה מגבס, עץ ואדמה וצבועה בלבן, שהוא צבע השלום. המסיכה שימשה להוצאת דיבוקים והיתה בביתו של השמאן".

פנים רבות

תפקיד היסטורי נוסף של המסיכות היה הכנה רגשית לקרב. "המסיכה הזאת, מקמרון, הגנה על הבית בצבעים של אהבה וחום. לפני הציד או הקרב, השמאן היה מחזיק את המסיכה מול הציידים ומחקה את פעולות הציד. אפשר לראות את זה כסימולציה. האימון הפסיכולוגי היה נוסך ביטחון ותחושת מוכנות בציידים".

"בתרבות היפנית, המלה מסיכה מוחלפת במילה פנים", מספרת פלר, ומציגה מסיכת תיאטרון גו שרכשה ביפן. "יש לנו המון פנים שאנחנו לובשים בכל מקום, פנים לכל סיטואציה, וככה היפנים רואים את תפקידה של המסיכה. המסיכות היפניות תמיד קטנות יותר מהפנים, ואתה יכול ממש לראות איך הפנים מקיפים אותן. השחקנים לומדים במשך שנים כיצד להזיז את המסיכות על פניהם כחלק מההצגה".  

"יש אנשים שבוחרים במסיכה כדי להגן על עצמם, ויש כאלה שבוחרים להיות מישהו אחר. יש אנשים שצריכים את המסיכה יום אחד בשנה, ויש כאלה שלובשים אותה תמיד. אנשים ומסיכות הולכים ויילכו תמיד יחד", סבורה פלר. "פורים נותן לנו הזדמנות לאומית אחת לבחור מה אנחנו רוצים לקחת מהמסיכה, ולחבוש אותה על פנינו במשך יום אחד שלם".