בוחרים באלוהים

ממש לפני סוף "הפוליטיקה של ישו", סרטו הדוקומנטרי החדש של הבמאי אילן זיו (59), עומד גבר מוסלמי מבוגר מול המצלמה ומדבר על ארצות הברית. "לא באנו לפה בגלל הדת או הפוליטיקה", הוא אומר בהתרגשות, "באנו בשביל המכוניות הארוכות, החופש והחיים הטובים". זיו, שעזב את הארץ אחרי מלחמת יום כיפור, הגיע לארצות הברית מאותן סיבות. "האיש הזה הוא בדיוק כמוני - גם הוא חלם על אמריקה", הוא מספר. "החלומות והמכוניות והחופש והרוק - הדברים האלה אמרו לי הרבה מאוד בתקופה שאחרי המלחמה. זאת היתה בשבילי אמריקה". אבל כמו אותו מוסלמי, גם זיו מצא עם השנים אמריקה שונה, שבינה לבין סיר הלחץ הים תיכוני שאותו נטש יש לא מעט קווי דמיון.

תרכובת מסוכנת

זיו הלום הקרב הגיע לניו יורק, למד קולנוע בבית הספר היוקרתי של אוניברסיטת ניו יורק, וביים סרטים דוקומנטריים שזכו בפרסים ישראליים ובינלאומיים רבים, ביניהם פרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל חיפה, שהוענק לסרט "הצומת", שתיעד את המתרחש בצומת נצרים-נוסיראת בצפון רצועת עזה, ופרס האמי, שניתן ל"פרו יורה באנדים".

סרטו החדש של זיו, "הפוליטיקה של ישו", שישודר בערוץ הראשון כחלק מערב שידורים מיוחד שיעסוק בבחירות בארצות הברית, מנסה לבחון את הקשר בין דת לפוליטיקה במדינה זו. זיו הסתובב בתקופת הפריימריז ברחבי ארצות הברית וראיין מנהיגים דתיים, פעילים ומתנדבים במערכות הבחירות של המועמדים, והממצאים שלו מציגים מדינה שמונעת בידי כוחות דתיים. באחד הקטעים המרכזיים טוען עובד בקמפיין של ג'ון מקיין: "אנשים לא יוצאים לתלות שלטים ברחובות מטעמים פוליטיים. אם אתה רוצה להניע אנשים בארץ הזאת להילחם למען מועמד, אתה צריך להגיד מה דעתך על אמונה ואלוהים".

במפתיע, זיו קושר את נושא הסרט למלחמת יום הכיפורים: "האווירה במדינת ישראל בין מלחמת בין ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים היתה מהולה בדת. אז התחיל כל הסיפור של ארץ ישראל השלמה. מצד אחד היתה אטימות פוליטית, ומצד שני היתה הרגשה שהדת קשורה לתקופה באופן חזק. אני עזבתי את הארץ בגלל אותה לאומנות דתית, והגעתי לאמריקה כדי לברוח מהתרכובת בין דת לפוליטיקה, שהיתה בעיניי רעה. אין כאן שום התייפיפות אידיאולוגית - הגעתי לארצות הברית מסיבה אישית לחלוטין. היום יש בישראל חברה פתוחה ומורכבת יותר, אך אז היא היתה חברה מאוד שבטית - אם היית חריג בשבט, לא היה לך עם מי לדבר, ולכן עזבתי".

להראות את המציאות

זיו עזב לפני 35 שנה כמעט וחשב שהגיע לארץ החופש והחילוניות, אך הביקור בעיירות נידחות בארצות הברית במסגרת העבודה על הסרט הוכיחה לו שהוא לא התרחק מספיק. 

לא שונה מישראל. אילן זיו. צילום מתוך הסרט

-ארצות הברית שמצאת לא מאד שונה מישראל שממנה ברחת.
זאת היתה התגלית של הסרט. גרתי רק בניו יורק, ובמובן מסוים נעתי מבועה לבועה ולא נחשפתי לאמריקה שאפשר לראות בסרט".

-מה שמצאת הפחיד אותך?
אני חושב שכן, כי מצאתי לבה שרותחת מתחת לפני השטח. בארצות הברית יש היום חברה שמקוטבת בגלל הדת".

-אתה לא מוטרד מכך שאתה עושה תעמולה עקיפה לקיצונים האמריקאים והישראלים?
אני מאמין שצריך להראות את המציאות. היה לי חשוב להראות את הדברים לישראלי הממוצע, שלא מכיר את אמריקה הזאת וחושב שאמריקה זה 'כוכב נולד' והמבורגרים גדולים. יש יתרון בהצגת אמריקה הזאת – כך אפשר להבין מה ההשפעה שלה עלינו, על הפוליטיקה כאן ועל המלחמות".

אובמה בביקור בישראל. צילוןם: פלאש 90

האם עשיית סרטים הדנים במלחמה ובפוליטיקה היא סוג של עיסוק תרפויטי? זיו טוען בנחרצות שאין לו צורך להתרפא ושהוא מתפקד כרגיל בחיי היום יום, אך אחרי כמה שניות של מחשבה הוא מתרכך ומספר סיפור: "לפני המלחמה נסעתי עם חברה לפסטיבל אדינבורו. אני זוכר שדיברנו עם הסקוטים על האפשרות לעבור לגור באנגליה, ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שהייתי עובר למקום אחר. 'זה כל כך לא שלי', אמרתי לחברה, 'אני כל כך שמח לחזור לארץ ולעשות את מה שאני רוצה בארץ'. באוקטובר פרצה המלחמה, ובאפריל כבר עזבתי את הארץ. אם מישהו היה אומר לי אז שאעזוב את הארץ, הייתי חושב שהוא נפל על הראש. אני מרגיש שנעקרתי מהארץ בגלל משהו מאוד ספציפי, ואת המשהו הזה אני מנסה לחקור ולהציג לעולם. במובן הזה, זה גם סוג של ריפוי".