יצחק כפול

פרטים מתוך התצוגה "סיפור עקדת יצחק - הנגלה והנסתר"

ברחוב אחד בירושלים מציגים שני אוצרים, שעבודתם מורכבת ושנויה במחלוקת, תצוגות המתייחסות לעקידת יצחק: גדעון עפרת אצר בבית אבי חי את התערוכה "אברהם, יצחק, יעקב: אברהם אופק - העשור האחרון", ובמרחק הליכה קצר, במוזיאון  ע"ש וולפסון בהיכל שלמה, אצר יהודה לוי אל-דמעאת התערוכה "סיפור עקדת יצחק - הנגלה והנסתר".

בעבר ניסח ארי אלון הבחנה בין העולם הדתי לעולם החילוני: "אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון עולם, ואין הוא ריבון עולם בעולמם של אחרים. אדם רבני איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב, הרב עושה לו אלוהים". באופן אירוני, במרחב שבין ה"רבני" ל"ריבוני", קרוב עולם האמנות - שנתפס בדרך כלל כפלורליסטי בהווייתו וחילוני במהותו - דווקא לעולם הרבני.

שיח האמנות המרכזי כונן את עצמו על בסיס "הקובייה הלבנה" - המוזיאון. מוסד זה עוצב כמקדש חילוני היררכי, הנשען על דמויות סמכותיות. הסיטואציה מוכרת: מבקרים מן השורה בתצוגות אמנות עכשווית מוצאים את עצמם נבוכים בשל חוסר האפשרות להבין את המוצגים וערכם, אך עם זאת הם משוכנעים (או משכנעים את עצמם) שהאוטוריטות וקובעי הטעם עושים שימוש בידע אובייקטיבי כשהם מחליטים איזה יצירות ראוי להציג. אך בבסיס השיח האמנותי ראוי שתהיה גישה ביקורתית בנוגע לקאנון וביחס לפוליטיקה של התצוגה. התפיסות שביסוד התערוכות בבית אבי חי ובהיכל שלמה מאתגרות את השיח הקיים.

האסתטיקה של הארכיון

כמו בתערוכות אחרות שאצר גדעון עפרת, גם התצוגה בבית אבי חי מתאפיינת בחלל עמוס. עפרת מוותר לא אחת על סמכותו כקובע טעם וכמסנן תרבותי, מתוך ראייה פלורליסטית המבקשת לאפשר למבקר מבט ארכיוני-רטרוספקטיבי רחב על הנושא. עפרת בוחן תדיר את האמנות בפריזמה המתנגדת לתפיסה המודרניסטית של האמנות כאוטונומיה של ביטוי עצמי בצורות ובחומרים, ורואה את זירת האמנות במבט תרבותי כולל. עשייתו האוצרותית לאורך השנים מתנגדת לקאנון המורכב מ"אמני-על" וסגנונות מועדפים, ומראה גם את הזנוח והדחוי, ומכאן נובעים הריבוי והצפיפות בתצוגותיו. הריבוי עצמו מהווה אמירה הדוחה את אופן התלייה המודרניסטי ומעדיפה את האסתטיקה של הארכיון. הדידקטיות המוצהרת בתערוכותיו הופכת אותן למעין "מאמרים סביבתיים", כהגדרתו.

בתצוגה בבית אבי חי מציג עפרת רישומים של אברהם אופק (1990-1935) שנוצרו בהשראת מקורות תנ"כיים ותלמודיים. אופק ביקש לנסח שפת אמנות ישראלית-יהודית היונקת מסיפורי האבות שבמקרא, ובשנותיו האחרונות התחבר לאברהם וליצחק של סיפור העקדה, כמו גם למיתוסים אחרים מהמסורת המקראית.

עפרת מציע רישומים שבהקשר אחר היו נחשבים לסקיצות לא ראויות לתצוגה, ומבחינה תמטית רבים מהרישומים חוזרים על עצמם, והעובדה שרוב היצירות מעולם לא הוצגו בחללים ציבוריים מדגישה ביתר שאת את הפרוגרמה האוצרותית שביסוד הדברים. פרוגרמה זו מעדיפה, כאמור, להראות עבודות שונות ומוותרת במודע על שיפוט ערכי בנוגע לטיבן ולאיכותן.

אברהם אופק, משפחת העקידה, פרט מציור הקיר "החלום ושברו"

שאלות ללא תשובות

במוזיאון ע"ש וולפסון שבהיכל שלמה דוחס האוצר יהודה לוי אל–דמע יצירות רבות בחלל קטן. התצוגה שם מזכירה "חדר פלאות" (Wunderkammer) עמוס, בדומה לדרך שבה הוצגו אוספי האמנות האירופיים הראשונים, ללא הפרדה בין פריטי אמנות ובין חפצים אנתרופולוגיים.

אל-דמע מרחיב את תפקיד האוצר ומשחק ביצירות כראות עיניו. לדידו האוצר מכנס את החפצים, המוצגים ועבודות האמנות במוזיאון, ומפרש אותם כמכלול במטרה להוביל את הצופה לחוויה אישית שיש לה ערך מעבר לצפייה עצמה. תפיסה זו נשענת, לדבריו, על העובדה שהפרוגרמה המוזיאלית היא טקסט ויזואלי, והמבעים האידיאולוגיים והחינוכיים שלה טמונים ברובד הסמוי.

סיפור העקידה הוא התמה הנפוצה ביותר באמנות היהודית לאורך הדורות. הוא מופיע במגוון חפצים, באמנות העממית והגבוהה, ובעיטורי בתי כנסת. בתערוכה בהיכל שלמה יש כשישים חפצים ויצירות אמנות המתייחסים לשאלות שעולות מן הטקסט. התערוכה מפגישה בין היצירות המתארות את אירוע העקידה, ומתייחסת לטקסט המקראי, למדרש ולפרשנות חכמי הדורות מחד, ולפרשנותם של אמנים שונים מאידך.

התצוגה הינה מעין מיצב מעשה ידי האוצר, המכנס יצירות של אמנים שונים  מתקופות שונות (ביניהם מנשה קדישמן, אברהם אופק, רמברנדט, שרגא וייל ואבל פן) לצד חפצי יודאיקה שונים (גביע לקידוש, קישוט לסוכה, מגש לפידיון הבן, טבעות ועוד). הצגת המוצגים יחד הופכת אותם ליצירה חדשה, שמגבשת את כל המרכיבים של הסיפור לאמירה ערכית, אוניברסלית ועל-זמנית.

במרכז החדר יש מעין מזבח עמוס בשברי חרסים, המתייחסים לתפילת "ונתנה תוקף" של הימים הנוראים - "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר משול כחרס הנשבר". בצדדים יש עבודות מתכת של מנשה קדישמן - דמויות צועקות ונגדן ראש איל.