עץ הדעת

בראשית שנות ה-60 של המאה שעברה הציע של סילברסטיין כתב יד מאויר לעורך ספרי הילדים בהוצאת סיימון ושוסטר האמריקנית. למרות שסילברסטיין היה אז יוצר רב תחומי בעל מוניטין מכובד - מוסיקאי, פזמונאי, צלם, קריקטוריסט ומחזאי - העורך דחה את כתב היד בטענה שאיש לא יקנה את הספר, מאחר שהוא נופל בין שני כיסאות: בין ספרות ילדים לספרות מבוגרים. כמה נפלא לגלות שוב, שגם לעורך המנוסה ביותר אין מושג מה טוב ומה לא טוב, מה יצליח ומה לא. נראה שדווקא בגלל אותו "פגם" קיבל הספר חיבוק נלהב ממיליוני ילדים ומבוגרים בעולם.

בגרסת המקור העץ הוא בכלל נקבה
הספר, "העץ הנדיב", שיצא בסופו של דבר ב-1964 בהוצאת הרפר וראו, הוא ספרו השלישי של סילברסטיין, שמספר בטקסט מינימלי ובאיורי קו גדולים סיפור תמציתי ונוגע ללב על ידידות נצלנית משהו בין ילד-איש-זקן לבין עץ: ידידות שכולה נתינה מצד העץ ולקיחה מצד הילד.

לא כולם חיבבו את הספר עם צאתו לאור. בנוסח האנגלי המקורי העץ הוא נקבה ומתארים אותו כ"היא". היחסים הלא סמטריים בין העץ, שתמיד נותן, לבין הילד-איש, שתמיד לוקח, העלו את לחץ הדם של הלוחמות לזכויות הנשים, שראו בו ספר מאצ'ואיסטי מובהק, שמקבע את המנטליות הגברית על לקיחה ואת הנשית על נתינה. בהחלט ייתכן שזו הייתה כוונת היוצר.

כשיהודה מלצר עמד לתרגם את "העץ הנדיב" לשפתנו, הוא כתב לסופר שבעברית עץ הוא זכר ולא נקבה, ולאחר זמן מה התקבל היתר מטעמו לשינוי מינו של העץ. כך, בעברית, קיבל הספר משמעות אוניברסלית יותר - אולי רמז לקשר בין ילד להורים, אולי לחברוּת בין אדם לאדם. סילברסטיין העיר פעם ש"הספר הוא פשוט על יחסים בין שני אנשים: אחד נותן והשני לוקח". הספר יצא בעברית ב-1979 בהוצאת אדם, ונהפך גם כאן לרב מכר.

" המבקרת ברברה שרֶם כינתה אותו "ספר מסוכן", מכיוון שהוא מדגים, לדעתה, את מיתוס "העבד המאושר" " אין פלא שהסיפור הטיל מבוכה על קוראיו הבוגרים. המסרים שלו, אם המחבר אמנם התכוון להעביר מסרים, לוטים בערפל, ואפשר שדווקא העמימות הזו היא שמקנה לספר את חינו המיוחד. קשה לדעת אם זאת הערה צינית על נדיבות או שהספר הוא מעין משל על הסיפוק שמעניקות הנתינה והנדיבות. הוא עשוי להיקרא כאמירה אנטי פמיניסטית על הכניעה הנשית לגברים, אך באותה עת הוא גם אמירה על אנוכיות הגברים, על חוסר האיזון שביחסי אנוש בכלל ועל האובססיה הטמונה באהבה. האיורים, שבהם מוסתרים לעתים פניו של הילד וקווי המתאר של דמותו אינם כה מובהקים, מאפשרים לכל אדם, בכל גיל, להזדהות עם הילד-האיש-הזקן בכל תחנות חייו.

הספר התקבל תחילה במטחי זעם וביקורת. טענו שזהו ספר למבוגרים ושלא ברור מדוע הוא פורסם בתחפושת של ספר ילדים. ביקרו את הנתינה המוחלטת של העץ מבלי לצפות לתמורה כלשהי וכינו אותה הרס עצמי והתאבדות. היו שראו ביחסי הילד והעץ יחסי ילד-אמא, והיו שראו בהם יחסי גבר עם אהובת נעוריו, שאותה הוא נוטש כשהוא מתבגר. הוקיעו את העובדה שהילד לעולם אינו מודה לעץ על כל מה שעשה למענו, וציינו כי בסוף הוא חוזר אליו, או אל מה שנותר ממנו, רק כי כבר אין לו לאן ללכת. המבקרת ברברה שרֶם כינתה אותו "ספר מסוכן", מכיוון שהוא מדגים, לדעתה, את מיתוס "העבד המאושר". היא הביעה חשש שהוא יעצים את האגואיזם בקרב קוראיו הצעירים, מאחר שהם יזדהו עם הילד המנצל ולא עם העץ המנוצל. היו שראו במלה "הסוף", ליד האיור הנועל, רמז ששתל המחבר במתכוון כדי להדגיש שחיי העץ הסתיימו טרם זמנם בגלל הנתינה המוגזמת.

הביקורות הנזעמות לא הצליחו לבלום את גלי האהבה שבהם התקבל הספר על ידי ילדים והוריהם. הוא התלבש ככפפה על יד על אווירת שנות ה-70, ילדי הפרחים מצאו בו משל מובהק לנתינה ללא התחשבנות, והוא נהפך לספר פולחן. המשורר וויליאם רול אמר עליו: "הספר עבורי הוא אישור לכך שהרבה יותר נפלא ומבורך לתת מאשר לקחת".

סילברסטיין מעולם לא ניסה לפזר את הערפל מעל ספרו. לאחר תקופה של פעילות אינטנסטיבית בתחומי אמנות רבים - הוא חיבר גם את השיר "נער ושמו סו" ששר ג'וני קֶאש - הוא נעלם מהעין הציבורית אל חיים של אלמוניות. איש, אפילו לא המו"לים שלו, לא ידע היכן הוא גר, מה מצבו המשפחתי ומהן אורחות חייו. הוא חדל להתראיין, לא השתתף במסעות יחסי ציבור לספריו והניח להם להצליח בזכות איכותם. וזה בדיוק מה שקרה: הזבנים והמוכרים בחנויות טענו שהספרים שלו "עפים החוצה מהחנויות". סילברסטיין הלך לעולמו ב-1999, בגיל 69.

רוב ספרי הילדים של סילברסטיין תורגמו לעברית, כמו "החתיכה החסרה", "החתיכה החסרה מוצאת את 0 הגדול", "מי רוצה קרנף בזול", "ג'ירף עם אורך מוסף", ושלושת ספרי השירה שלו לילדים, "אור בעליית הגג", "בקצה מדרכת הרחוב" ו"ליפול למעלה", שתורגמו על ידי בני הנדל ובניו שחר ואוֹרי. שלושת הספרים האלה, שבהם אפשר לראות את גוף העבודה העיקרי והחשוב של סילברסטיין, משלבים מציאות ודמיון, רגישות עם אירוניה, ליריקה עם פטיש בראש, ריאליה עם עולם הפוך ומשחקי מלים עם הומור מקאברי, והם מהנכסים הבלתי נשכחים של שירת הילדים המודרנית.