אני במזרח ולבי במערב

בבת אחת, כאילו מדובר במבצע מתוזמן ורחב היקף במימונה של הסוכנות היהודית, תקפו התרמילאים את הטלוויזיה. פתאום הם כולם שם, עם מצלמה במוצ'ילה, נועצים סיכות בגלובוס ועקבים במסך. "אננדה" (ב-HOT) מצטרפת לקהילה בהודו, "נויורק" (ב-yes) תגיע עוד רגע עם החבר'ה שבאו לעשות סיבוב על החלום האמריקאי, ובתווך - "קטמנדו" (ב"רשת"), מדריך בית חב"ד למטייל הישראלי בנפאל. אם תוסיפו לזה סדרות קודמות (דרמות, שעשועונים וריאליטי) כמו "אבודים באפריקה", "המרוץ למיליון" ו"סטופ כדור הארץ", תקבלו את מה שנראה כתופעה לא פחות מהתרמילאות עצמה.

מכאן קל להיחפז למסקנות. למשל, שהמגמה מלמדת על התרופפות החיבור הרגשי והאידיאולוגי בין הדור הצעיר (גם הגיבורים וגם יוצריהם) לבין המדינה. זה נחמד, אבל ספק אם יש בכך מן האמת. ראשית, עיון קצת יותר מדוקדק בסדרות מגלה שלרוב החוויה החו"לית לא מוצגת רק כפנטזיה אידילית ושלווה, מרוחקת מהצרות המקומיות שלנו, אלא גם כעתירת בלגן, כזו שזורעת כאוס בחיי השגרה - שלפתע מצטיירים כמסודרים. וכך מוצאים את עצמם הגיבורים מסובכים בניו יורק, עצורים בנפאל או אבודים באפריקה. השורה התחתונה כמעט כותבת את עצמה: אין כמו בבית.

שנית, כדאי לזכור שהקלישאה החביבה על יוצרים, שהטלוויזיה רק מחקה את המציאות, נכונה לפעמים. במקרים דנן, הסדרות אכן משקפות מציאות קיימת - בהרחבות הדרמטיות המתבקשות. היוצרים, בתקופה טלוויזיונית מעודדת ופתוחה ליצירה מקורית, רק הרחיבו את גבולות העשייה שלהם, לקחו צעד החוצה מהפרובינציאליות הישראלית שהיתה ועודנה כר נוח לעשרות סדרות דרמה, והביאו גם את הפנים היותר רחוקים שלה. גם הן, בסופו של דבר, פנים של החברה הישראלית. ולעתים, כפי שיודע כל ישראלי ששהה בחו"ל במחיצת ישראלים, אלה אינם הפנים היפים והייצוגיים ביותר שיכולנו לאחל לעצמנו.

 החוויה הישראלית בנפאל

"קטמנדו" (שנוצרה בשיתוף עם קרן גשר וקרן אבי חי) היא כזו. במידה רבה, היא לוקחת את הישראליות הדתית של "סרוגים", "מרחק נגיעה", "מעורב ירושלמי" ו"אורים ותומים" לקצה השני של העולם, שם היא פוגשת בישראליות התל-אביבית של "פלורנטין" וצפונה. "קטמנדו" מחפשת את החוויה הישראלית בנפאל, ומקרינה אותה כפי שהיא משתקפת בעיניהם של שני ישראלים חדשים במקום: שמוליק (מיכאל מושונוב) ומושקי (ניצן לברטובסקי), זוג צעיר שנשלח להפעיל את בית חב"ד המקומי. הצרות, כנהוג במקומות כאלה (ואני לא מתכוון לנפאל, אלא לסדרות התרמילאים), מיד נוחתות על ראשיהם: המזוודות לא מגיעות, אין אוכל כשר, חדר האכסנייה מעופש, נהג הריקשה דופק אותם, בעל הבית אינו נמצא, ואפילו המשטרה עוינת - ללמדכם כנראה שהמשטרות בכל העולם עוינות תיירים, או ישראלים, או ככה לפחות זה נראה בטלוויזיה. כל הבלגן הזה קורה יומיים לפני ליל הסדר, שאותו אמורים השניים לארגן לקהילה. מי שמחפש קצת מתח כבר קיבל את המנה שלו.
" במקום שבו גיבורים חילוניים נתקפים חמת זעם או עומדים חסרי אונים מול הפערים שביניהם לבין התרבות המקומית, הצדיקים הגמורים עומדים. עומדים בעוז. מבעד למגבעת רחבת התיתורת של "קטמנדו", קלקולי החיים נדמים לפתע קלים יותר. כל דבר הוא אות, סימן או רצון הקב"ה "

אבל "קטמנדו" לא מצטיירת מהפרק הראשון כסדרת מתח או אקשן (בניגוד אולי ל"נויורק"), אלא יותר כדרמה קומית עם טוויסט רומנטי, מהסוג שהקהל הישראלי רגיל אליו ואוהב אותו. במובן זה, היא דומה יותר ל"אננדה", עם אופציה לכמה תבלינים רוחניים מבית חב"ד (בנוסח נעימת הנושא - גרסה מודרנית ויפה ל"שירת העשבים"). אם מושונוב ולברטובסקי אמונים על החלק הדרמטי-קומי, במפגשים בין ישראליות דתית, שמרנית ומהוגנת לבין נורמות חברתיות פרועות של "מעבר להרי החושך", הרי שהחלק הרומנטי צפוי ודאי ליפול על כתפיהם של אחרים: גל גדות כצעירה המחפשת את אחותה, ולירון לבו כישראלי שחי בקטמנדו מזה עשור והגיע עד כדי התנכרות לבני עמו. ככה זה בטלוויזיה - יופי נמשך ליופי, והאחרים נשלחים למטבח להכין את ארוחת הסדר.

העובדה ש"קטמנדו" מעמידה במרכזה צמד גיבורים דתיים הופכת את נקודת המבט על הצרות הניחתות עליהם למעניינת ולמקורית למדי. במקום שבו גיבורים חילוניים נתקפים חמת זעם, מביטים בבוז ובזלזול בילידים או עומדים חסרי אונים מול הפערים שביניהם לבין התרבות המקומית "הקלוקלת", הצדיקים הגמורים עומדים. עומדים בעוז. מבעד למגבעת רחבת התיתורת של "קטמנדו", קלקולי החיים נדמים לפתע קלים יותר. כל דבר הוא אות, סימן או רצון הקב"ה. נדמה כאילו שמוליק ומושקי טעוני הרוחניות אינם זקוקים לתעצומות נפש כשהם מתמודדים עם הקשיים הנקרים בדרכם. אף שמדובר בזוג צעיר, חסר ידע על העולם הגדול, נטול קילומטראז' הרפתקני ואנטי-גיבורי באופיו, הוא עומד בתלאות כמו זוג תרמילאים למוד אכסניות. התוצאה היא צמד דתיים שלא ממש עונה לסטיגמות, ומצליח לשחות במים העכורים כמעט כמו דג ישראלי שכבר התאקלם במי האמזונס או הגנגס. אפשר לתהות אם זה אמנם המצב, אם הדת היא מקור לתעצומות נפש או לעצימת עיניים, ואם ההסתמכות המוחלטת על הקב"ה עומדת במבחנים שאינם מוכתבים על ידי תסריטאים. אבל "קטמנדו" גורמת לך לכל הפחות להרהר בכך.

בכך, הבחירה בבית חב"ד כמוקד הסדרה לא רק הולמת את המציאות, אלא גם הולמת את הרעיון. בתי חב"ד בתפוצות משמשים כמוקד עלייה לרגל עבור ישראלים שלא עשו קידוש מאז שהיו מלך שבת בגן, שלא דרכו בבית כנסת מאז בר המצווה ושלא יזהו דף גמרא גם אם חייהם יהיו תלויים בכך. דווקא הרחק מהבית נהפך בית חב"ד לצינור המקשר אותם שוב לישראליות שהם בחרו להתרחק ממנה, ולו לחודשים אחדים. שם הם זוכים לאוכל "ישראלי", לחום "ישראלי", לקידוש ולקצת יידישקייט. בית חב"ד נהפך עבורם למה שהיא האמונה עבור המאמין - תחנה שמטעינה את הנפש בחומרים שהיא זקוקה לה כדי להסתדר בחיים. אם אמנם כך יקרה, לא תמצאו את החבר'ה של "קטמנדו" מסתובבים כמו האבודים מאפריקה ומהודו. מי שמאמין - לא מפחד.

"קטמנדו". יוצרים: אסתר ונדר ויאיר רוה. בימוי: אמיל בן שמעון. שחקנים: מיכאל מושונוב, ניצן לברטובסקי, לירון לבו, גל גדות, רועי גוראי, צחי גראד, קרן ברגר, דורון תבורי.