פילגש בבקעה

הרב אליהו אברג'יל
למרות שאני "מכורה" לירושלים, אני אדם קהילתי מאוד. יש מי שיראו בכך סתירה, אולם לנו, ההחלטה לגור בירושלים היתה בחירה מודעת, מתוך רצון לממש בה את החיים הקהילתיים. כך הגענו לבקעה - שכונה פלורליסטית שהשירותים והתושבים בה מאפשרים חיים משותפים לדתיים ולחילונים. כל אחד ואחת לביתם, כל אחד ואחת לקהילתם. לעומת שכונות ירושלמיות אחרות, שבהן מתבטאת המורכבות הדתית, בשכונת בקעה תוכלו למצוא מנוח.

הרב אליהו אברג'יל, אב בית הדין בירושלים ורב קהילת בקעה מטעם הרבנות, עוסק רבות בפסיקה הלכתית וגם בסוגיה הכאובה של נשים עגונות ומסורבות גט. התבטאויותיו של הרב עוררו בעבר מחלוקות: איסור על שמיעת שירת הומוסקסואלים, איסור על נשים ללבוש שמלות אדומות והניסיון למנוע את הקמתו של בית כנסת רפורמי בשכונת בקעה - וזאת מתוקף תפקידו כרב השכונה.

בימים אלה מעוררת מחלוקת פסיקה המופיעה בספרו "דברות אליהו", שכותרתה היא "פילגש בזמן הזה במקום פריה ורביה", המתירה לגבר לקחת לו פילגש אם אשתו אינה יכולה להביא לו ילדים או אם אינה רוצה בכך ומסרבת לתת לו גט. לא מדובר בתשובה שעניינה בימי הביניים או קודם להם, כי אם הלכה שהרב טוען כי יש לה תוקף לזמן הזה.

יהיה זה נדוש מצדי למתוח ביקורת על הרב אברג'יל בגלל פסיקתו ההלכתית החד צדדית, החודרת לגופה של אישה, הרואה רק את רצונו ואת צורכו של הגבר להקים עליו את זרעו גם במחיר פגיעה במצבה הנפשי של האישה. בפסיקה זו יש התעלמות מההשלכות העתידיות של מעשה לקיחת הפילגש על היחסים בין בני הזוג, על עתיד המשפחה והילדים, מה גם שהרב לא מציג פתרון למקרה שבו הגבר הוא שאינו יכול להביא ילדים לעולם. הרי זה ברור: הבעיה היא אצל האישה. נראה שבמקרה הפוך הרב לא יאפשר לאישה לשאת גבר נוסף כדי להקים משפחה.

על השאלה מה הופך משפחה למשפחה יענו גדולים ממני. לא זה העיקר. הבעיה, לעניות דעתי, אינה פסיקתו של הרב אברג'יל באופן ישיר. הבעיה היא השיטה. למרות מעורבותי הקהילתית, התוודעתי אל הרב באחד הטקסים השכונתיים שנכחתי בו, שם התכבד בנשיאת דברים ותפילה. כך גיליתי שיש רב לשכונה. הבעיה היא שמדובר בהיכרות חד צדדית. הבעיה היא שמתברר שאני לא המופתעת היחידה מכך שרב השכונה יכול לשאת דברים בשל תפקידו. הבעיה היא שהפומבי שהיתן לפסיקתו האחרונה הביאה לגילוי נוסף בקרב אנשים ונשים - הוא רב השכונה. הבעיה העיקרית היא שפסיקתו זו נוגדת את תפיסת עולמי ואינה מתאימה למציאות ההלכתית-חברתית שבה אני מבקשת לחיות בישראל 2012. האם פסיקתו ההלכתית משקפת את תושבי ותושבות בקעה?

אמנם אסור לשמוע את שיריו, אבל העיקר שמותר לו לקחת פילגש. צילום: פלאש 90   

 לרב יש אחריות לכלל הציבור

כנראה לא הייתי מתרגשת כל כך אילו היה מדובר בכל רב אחר, אשר פוסק לתלמידיו, לישיבתו או בביתו. אלא שבמקרה הזה, מדובר ברב שכונה רשמי, שמונה בידי המדינה להיות רבה של בקעה, כדי לתת מענה לי ולתושבי השכונה. אנחנו - משלמי ומשלמות המסים - מממנים את משכורתו. האם זאת ההנהגה המתאימה לבקעה? ומה אפשר לעשות כדי לשנות את המציאות שבה אנחנו נתונים לחסדיה של הרבנות? במקרה הזה, בקעה היא רק דוגמה המעידה על הצורך בשינוי השיטה.

כתושבת בקעה וכאישה דתייה, איני יכולה לקבל את התבטאויותיו ואת פסיקותיו, אשר אינן משקפות את אורח חיי וסותרות את השקפת עולמי. בשל כך, איני מרגישה חלק מקהילת השכונה. בטוחני כי לדעה זו יצטרפו נשים ואנשים נוספים בשכונה, המחזיקים במגוון דעות דתיות ודעות שאינן דתיות. מחויבותו של רב השכונה היא לכלל הציבור, ולפרסום דבריו בפומבי יש השלכות ציבוריות מרחיקות לכת במציאות מודרנית. משום כך, עליו להיזהר שבעתיים בפסיקת הלכה העוסקת בדיני נפשות ממש.

הפתרון הוא שינוי השיטה. תנועת נאמני תורה ועבודה מציעה מודל ארצי חדש לשירותי הדת. בין היתר, המודל מתייחס לבחירת רבני ערים ושכונות: הוא מציע להעביר את אפשרות הבחירה, את הסמכות ואת המעורבות לידי כל הקהילה, כדי שהייצוג יהיה ההולם והמשקף ביותר את אופי האנשים והנשים המתשייכים אליה, וכך לשבור את המונופול שניתן לרבנות ולמנוע את העיוותים הקיימים בשיטה הנוכחית. בדרך זו אוכל אני לחיות בשלום עם פסיקה במרחב הקהילתי שבו אני חיה. כך גם יוכל הרב אברג'יל להמשיך לפסוק בדרכו בקהילה שתבחר בו. 

רני חזון וייס, מורה ומחנכת בתיכון גבעת גונן בירושלים, פעילה חברתית