ותחי המהפכה

כשתבואו לבקר בפאב-מסעדה בר קיימא בשכונת פלורנטין בתל אביב, תקבלו תפריט שעליו מתנוסס ציטוט מתוך "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה". אמנם הבר קיימא לא נמצא פיזית בגלקסיה אחרת, אך בהחלט לא מדובר בחוויה רגילה של מסעדה, ולא מן הנמנע שתרגישו שנזרקתם קצת לתוך עולם אחר. הרשו לעצמכם למצמץ קצת בהפתעה ולספוג את אווירת המקום: היא חשובה לא פחות ואולי אף יותר מהארוחה שתקבלו.(צילום: עמית צינמן) 

הבר קיימא הוא ניסיון נועז וחדור אידיאולוגיה ליישם את לקחי המחאה החברתית של קיץ 2011. במדינה שכל כך התרגלה לרעיונות של קפיטליזם חזירי, למיקסום רווחים ולתחרותיות בכל מחיר, המקום מציע צורת חשיבה אחרת על כלכלה. הבר קיימא הוא קואופרטיב, כלומר אגודה שיתופית: כל אדם שיחפוץ בכך יכול לקנות מניה במחיר של 1000 שקל ולהיהפך למעשה לאחד הבעלים של המקום. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, לפי האתר הרשמי, לבר קיימא יש 180 חברים/בעלים, והיד עוד נטויה. החברים מקבלים הנחה משמעותית במחיר המנות שבתפריט (שגם כך מתומחרות בצורה הנדיבה ביותר האפשרית) ומשתתפים בהחלטות לגבי ניהול המקום. היות שישראלים נוטים להיות וכחנים ודעתנים, לא יכולתי שלא לתהות איך מנהלים בצורה יעילה גוף שמונה 180 ויותר ראשים, עם כל הכבוד לתהליך הדמוקרטי.

אורי פורת, 27, אחד הפעילים בבר קיימא, מספר שהחברים עדיין משכללים את צורת העבודה המשותפת בימים אלה: "מודל ההתנהלות עדיין בהרצה. גם אנחנו לומדים את זה בעצמנו, עושים ניסיונות ומשפרים בכל פעם. יש פה שני עקרונות מרכזיים, שהם מה שמאפשר לראייתי לדבר הזה לקרות - כנות ואמון. נותנים אמון זה בזה ומתקבצים כדי להחליט דברים חשובים או כדי להבין מה עובד ומה לא. במקום התפתחה סיטואציה בוגרת מאוד שבה אנחנו מגבים זה את זה על טעויות, ולכן לא מתביישים להעיר עליהן.להראות שאפשר אחרת. אורי פורת 

"החלק השני של המשוואה המורכבת הזאת הוא שלמסעדה יש צוות עובדים מקצועי העובד בשכר מלא, כולל מנהל מסעדה בעל ניסיון. המלצרים, הברמנים, שוטפי הכלים והטבחים מקבלים כולם את אותו השכר, והטיפים מתחלקים בין כל עובדי המשמרת. זה מייצר מצב שבו יש תחושת אחריות משותפת, וכולם מגדילים ראש. לצד זה, מנהל המסעדה הוא בעל המילה האחרונה בתפקוד השוטף של העסק, והוא מקבל מנדט מלא מגרעין המייסדים לעשות את מה שצריך כדי שהמקום יפעל בצורה הכי טובה שאפשר".

כדי להבין למה הכוונה ב"גרעין המייסדים", צריך להיזכר לרגע במחאת האוהלים של הקיץ שעבר. האנשים שהגיעו לשדרות רוטשילד או נורדאו בתל אביב לא באו רק כדי לרבוץ בתוך אוהלים, לפרוט על גיטרות ולעשן בצוותא. לא מעט מעגלי שיחה ודיון התקיימו בשבועות הארוכים הללו, ואחד התוצרים של הדיון היה ניסיון כן ואמיתי להציע מודל כלכלי אחר, שיהיה בבחינת חלופה לג'ונגל הכלכלי הנוכחי. אורי מספר: "היוזמה התחילה להתגבש בראש של יגאל רמב"ם וג'וליאן פדר (פעילים בולטים במחאה החברתית - ה.ב.ה.). במהלך הסתיו הם שיתפו פעילים נוספים ברעיון, ונוצר גרעין מחויב, שהתחיל לקדם את הפרויקט. הגרעין הזה גדל והתפתח, ונכנסו לתוכו גם חברים שלא לקחו חלק פעיל באירועי הקיץ שעבר. מבחינתי, זה המשך טבעי של המחאה, כי העניין הוא להיות פרודוקטיביים ביחס למציאות שאותה רוצים לשנות. להציע חלופות ולהראות איך אפשר אחרת".

איך בעצם משכנעים אנשים לתת אמון במודל כלכלי שונה לגמרי, בתקופה של חוסר ודאות כלכלית ומאבק יומיומי על קיום ופרנסה? "מראים להם שזה עובד, עוזרים להם לחוות את האלטרנטיבה", אומר אורי בפשטות, "ההיגיון מאחורי המודל שלנו הוא פשוט. מאחר שאין בעל הון שגוזר רווח בסוף היום, אלא הבעלים של העסק היא האגודה השיתופית, שכל העובדים חברים בה, מי שמרוויח מפעילות מוצלחת הם חברי האגודה. המקום עובד טוב, המחירים נמוכים יותר להם, העובדים מקבלים שכר הוגן וכולם מרוצים. חשוב להבין שכל הקונספט של היוזמה הזאת הוא להוכיח שמודל כלכלי אחר הוא אפשרי ויעיל. לכן, הדרך לשכנע את הלא משוכנעים היא פעילות מוצלחת. המקום מדבר בעד עצמו". " אורי פורת, פעיל בבר: "יש תחושת אחריות משותפת, וכולם מגדילים ראש. לצד זה, מנהל המסעדה הוא בעל המילה האחרונה בתפקוד השוטף של העסק, והוא מקבל מנדט מלא מגרעין המייסדים לעשות את מה שצריך כדי שהמקום יפעל בצורה הכי טובה שאפשר" "

יש בנו אהבה והיא תנצח

האנשים שמאחורי הבר קיימא פועלים על פי מושגים אחרים מאלה שהתרגלנו אליהם בכל הקשור להתנהלות עסקית. המושג של "רווח" מוחלף כאן ב"רווחה", המושג "תחרותיות" מוחלף ב"סולידריות", ואפילו הרעיון של "עסק" מפנה את הדרך לרעיון של "קהילה". המסעדה, אגב, היא רק ההתחלה: החברים מתכוונים לפתוח בקרוב את הגלריה בקומה השנייה של הבניין לפעילויות כגון סרטים והרצאות בנושא אלטרנטיבות של כלכלה אחרת, מה שאורי מכנה "שער לעולם חדש".

אמת, בשמיעה ראשונה הדבר מצטייר כאוטופי ואפילו מעט נאיבי. לא מן הנמנע שהמבקר הרנדומלי במקום יקרא את המניפסט שעל התפריט ואת הכיתוב "יש בנו אהבה והיא תנצח" בשירותים ויתהה אם נפל לתוך מסיבה של ילדי פרחים. גם אני, בביקורי במקום, תהיתי אם יש כאן "מבוגר אחראי". מתברר שאין כזה. לחלופין – הטענה היא שכולנו מבוגרים אחראים, שלא זקוקים ל"מומחים" שיספרו לנו כיצד הכלכלה אמורה לנהל את חיינו.(צילום: עמית צינמן) 

 "מה שמאהל רוטשילד נתן לנו כפעילים זה מקום שהוא לא בבעלות מישהו, אבל שייך לכולנו", מסביר אורי, "המאהלים השונים היו כיכר העיר החדשה, מרחב ציבורי ופתוח, שבו כל אחד יכול להביא את עצמו. הבר קיימא, מהבחינה הזאת, יכול לשמש גם כמרחב כזה. העובדה שאפשר לבוא לאכול ולשתות במקום שהכסף שנכנס אליו הולך חזרה לקהילה והתחושה בו היא של בית היא משהו שאפשר להעריך. זה לא רק שיעור בכלכלה אחרת; זה שיעור בעולם חדש. אחד הדברים שעושה השיטה הנוכחית זה לפורר את המרקם החברתי לאינדיבידואלים שחשים חסרי ערך אל מול המכונה חסרת הפנים. התשובה היחידה לזה היא להתארגן ולהתגבש לקהילות שמספקות יחד".

עד כמה עשוי הבר קיימא להצליח לאורך זמן? היות שביקרתי במקום בשבוע הראשון להרצה, קשה להעריך, אבל לפחות באותו ערב, המקום היה עמוס מפה לפה. עד כדי כך שיותר ממחצית המנות בתפריט כבר נגמרו ונאלצתי להסתפק במיץ טבעי בלבד ובטעימה קלה ממנת לזניה טבעונית. ברם, המזון למחשבה לא פחות חשוב מהמנות בפועל, והביקור במקום מיועד לספק חוויה חינוכית, ולא (רק) קולינרית. המהפכה של אנשי הבר קיימא אולי נראית יותר כמו חגיגת האהבה של וודסטוק מאשר כמו הסתערות מתלהמת על הבסטיליה, אבל זה לא הופך אותה לפחות יעילה, ואולי אפילו להפך: במדינה שמתנהלת על פי מודל כלכלי אגרסיבי וחסר רחמים, הפעילים החברתיים הופכים את הגיליוטינה לסולידריות קהילתית ומכתתים את חרבותיהם למזלגות. חירות, שוויון, אחווה... וגם כוס בירה לא תזיק.