גלגול מחילות

במשפחתנו המורחבת היו לאורך השנים לא מעט מחלוקות וריבים, שהגיעו לכלל ניתוק יחסים ממש. גם אם עבר זמן רב מאז, המשברים האלה ממשיכים ללוות את חיינו המשפחתיים כצל כבד ומעיק, כעננה שמרחפת ולא מתכוונת לפנות מקום לכלום.אין אצלנו מפגש אחד בין האחים שבו עולה הסכסוך הישן (Thinkstock)

היסטוריית המריבות, ועמן מערבולת הרגשות, עוברת אצלנו מאב לבנו ומאם לבתה. ככה זה: לא שוכחים ולא סולחים. הסיפורים עוברים, ואיתם הרגשות הקשים שמחייבים את כולנו לתפוס צד. אין אצלנו מפגש אחים אחד שבו הסכסוך הישן הזה לא עולה. יש יוצאי דופן, כמובן, מעטים ממש, שהצליחו לשייט להם בין הצדדים בלי לנקוט עמדה. אי נקיטת עמדה היא בעיה במקום שבו כולנו נותרנו שותתי דם.

אפשר להשוות את זה לפרידה מהורים או מיקירים קרובים שנפטרו: לומדים לחיות עם זה, אבל הגעגועים רק הולכים ומתעצמים עם השנים, מקבלים גוון אחר. תחושת החסר אינה מתמלאת; היא מלווה אותנו לכל מקום אשר נלך אליו.בלי שום קשר לתקופת החגים, יצא לי לאחרונה לחשוב לא מעט על היכולת לסלוח ולמחול;  להבין את המצב שהיה שרוי בו הצד הפוגע בעת שאמר מה שאמר, כתב מה שכתב או התנהג כפי שהתנהג, שכן פרי הבוסר הזה נפל גם בחצרי הקרובה. לצערי, אני מוצא שאין בי היכולת המופלאה הזו לסלוח ולמחול בקלות. מקנן בי יצר הנקם, הרצון לראות את הצד השני מתפתל כל הדרך אל הסליחה. ואני מנסה להסתכל היטב במראָה ולשאול: האם זה רע כל כך; האם הסליחה היא באמת מעלה שאין שנייה לה? ואם כזה הוא אני, איך זה משפיע על משפחתי הקרובה? " אל הסליחה, כמו אל האהבה, צריך להתקרב לאט. אפשר לאהוב חזק ומהר, ואפשר גם לריב כאילו סוף העולם הגיע. אבל בשני המקרים יש משהו שמתרחש לפני ההתפרצות הוולקנית הזו שיכולה להיות מהממת ביופייה ובה בעת הרסנית להחריד "

יש לי שאלות רבות ותשובות מעט - רק תחושה עמוקה של תסכול עצום על חוסר היכולת לסלוח באמת. למעני, יותר מאשר למענם.

אל הסליחה, כמו אל האהבה, צריך להתקרב לאט, ללכת צעד צעד. כן, אפשר לאהוב חזק ומהר, ואפשר גם לריב כאילו סוף העולם הגיע. אבל בשני המקרים יש משהו קודם, שמתרחש לפני ההתפרצות הוולקנית הזו,שיכולה להיות מהממת ביופייה ובה בעת הרסנית להחריד. הרי המרחק בין אהבה לשנאה הוא כפסע.

כן, העת היא עת לסלוח. לא צריך לחכות לאסון שיתרחש בסביבתנו הקרובה על מנת שנאזור כוח ונאסוף שוב את רסיסינו המפוזרים למרחקים.

לפני כמה שבועות הייתי בהופעה של מאיר בנאי. אהבתי אותו מאד בגלגולו הקודם ככותב וכזמר; אהבתי אותו הרבה פחות בגלגולו הנוכחי. אבל מה זה חשוב מה אני אהבתי - חשוב מה הוא אוהב, שהרי באתי לשמוע אותו. בנאי נראה ונשמע איש מפויס. היותו איש דתי ומאמין באה לידי ביטוי מוחשי בהופעה החיצונית שלו ובתכנים. כמעט לא מצאתי בו את מאיר בנאי הישן, מתקופת "שירו של שפשף". גם כשהוא ביצע שירים ישנים שלו, הם נשמעו לגמרי אחרת, ולאוזניי הם לא נעמו. הרבה מאוד, הרבה מדי, לטעמי, פיוטים ושירים מספר התפילה נשזרו בהופעה שלו. אחד מהם הוא פיוט של רבי משה אבן עזרא, משורר פייטן ופילוסוף מתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, שחי במאה ה-11.  בנאי שר את הפיוט "אל נורא עלילה", אותו שרים בבתי הכנסת הספרדיים לפני תפילת נעילה ביום הכיפורים - מתאים לרוח הזמן והדברים:אהבה מגלגול אחר. מאיר בנאי

אל נורא עלילה אל נורא עלילה

המציא לנו מחילה בשעת הנעילה

שופכים לך נפשם מחה פשעם וכחשם

והמציאם מחילה בשעת הנעילה

חון אותם ורחם וכל לוחץ ולוחם

עשה בהם פלילה בשעת הנעילה

זכר צדקת אביהם וחדש את ימיהם

כקדם ותחילה בשעת הנעילה

תזכו לשנים רבות הבנים והאבות

בדיצה ובצהלה בשעת הנעילה

מיכאל שר ישראל אליהו וגבריאל

בשרו נא הגאולה בשעת הנעילה