שאלה של השגחה

יום שישי בצהריים, בית הקפה קרוסלה בשכונת רחביה. המקום מלא עד אפס מקום; צעירים וצעירות ממלאים את השולחנות. הרבה כיפות, מעט כיסויי ראש. בירה שפירא המקומית, גאוות העיר, זורמת לכוסות פלסטיק שקופות. אווירה ירושלמית נינוחה, יום שישי אחרון של קיץ. כלי התקשורת הרבים שמקיפים את המקום הם הרמז היחיד כמעט לכך שההתכנסות הנעימה הזאת היא בעצם אירוע מחאה. "מסיבת תמיכה במסעדות כשרות ללא תעודת כשרות", מבשר השלט בכניסה לקרוסלה. למרות הניסוח החיובי של השלט, היוזמה לאירוע "משגיח לא בא" נולדה מתוך לא מעט תסכול וזעם של בעלי מסעדות בעיר, שקצו בהתמודדות עם משגיחי הכשרות והממסד הרבני שעומד מאחוריהן.מחאה יכולה להיות גם נעימה. קפה "קרוסלה" (צילומים: ינאי מנחם)

אחד הדוברים הבולטים במקום הוא אלי מזרחי, בעליו של קפה מזרחי בשוק מחנה יהודה. מזרחי מוכר היטב לחובבי האוכל, והכתבים השונים שהגיעו למקום – מהטלוויזיה הרוסית ועד "חדשות הבידור" – מבקשים כולם לראיין אותו. הוא נענה בשמחה, מספר שוב ושוב מדוע החליט לוותר לפני כמה חודשים על תעודת הכשרות בבית הקפה שלו: "אני מתעסק עם אוכל כבר 30 שנה, ובמשך כל השנים האלו שילמתי לרבנות – למרות שהם אינם עושים שום דבר אמיתי. הכול שם נע סביב הכסף. זו מאפיה אמיתית", הוא אומר בכעס.

אסף זיידרמן, אחד ממארגני האירוע, מתבטא גם הוא בחריפות נגד הממסד הרבני: "כבר שנתיים שאני מסתובב מתוסכל מהשחיתויות שהתוודעתי אליהן בתחום הכשרות", הוא אומר,  "התחלתי להתעניין בנושא, דיברתי עם בעלי העסקים ושמעתי מהם על כל מיני שטיקים שהמשגיח עושה. בכל מקום יש סיפורי זוועה. אחד מבעלי העסקים סיפר שהמשגיח דרש ממנו להחליף את התנור מסיבות של כשרות. אחרי שיחה ו-800 שקל, פתאום 'אפשר היה' להכשיר אותו בלי בעיה".נגד המונופול. זיידרמן (צילום: ינאי מנחם)

"התחושה היא שמערך הכשרות מתנהל כמו מאפיה. אחראי האזור מטעם הרבנות ממנה משגיח, והוא מעביר לו אחוזים", מוסיף זיידרמן, "כשישבתי בפיצרייה באזור רחביה, התברר שהמשגיח של המקום הוא החתן של אחראי האזור, אברך שלא עבר הכשרה מיוחדת. שם הקוד למערכת הזו, של 'קרוב מביא קרוב', היא 'הכנסת כלה'. ואולי עדיף לקרוא לה 'הכנסה קלה'".

הכעס העיקרי של מארגני המחאה נובע מכך שרק מקומות בהשגחת הרבנות יכולים לציין בכתב שהם כשרים. מקורה של ההגבלה על השימוש במילה "כשר" בשנת 1983, אז נחקק חוק איסור הונאה בכשרות, שהעניק לרבנות הראשית והמקומית את הסמכות הבלעדית להעניק לבתי האוכל את התואר "כשר". מקומות שבכל זאת מציגים את עצמם ככשרים, ללא השגחת הרבנות – ובירושלים קיימים כמה כאלה – נחשבים לפורעי חוק, ובסמכות הרבנות לקנוס אותם.

"המילה 'כשר' הפכה בארץ למילה עם זכויות יוצרים", מסביר זיידרמן, "בארצות הברית ובשאר הקהילות היהודיות בעולם, כל אחד יכול להשתמש במילה הזאת, ואין לאף אחד בעיה. אני לא נגד תעודות כשרות; אני נגד המונופול על המילה. הרבנות מפחדת שכל דכפין יוכל להשתמש במילה 'כשר', מכיוון שזה מקור ההכנסה העיקרי שלה. זה מכעיס, כי לקחו מילה ששייכת באופן מאוד עמוק לשיח הדתי שלי ושל אנשים אחרים והפכו אותה לנכס בלעדי של הרבנות. האבסורד הוא שבניגוד לאיסור החמור להשתמש במילה 'כשר', דווקא המילה 'בהשגחה' היא פרוצה. כל אחד יכול להתשמש בה".

אובדן האמון האינטואיטיבי

המאבק הירושלמי עלה לכותרות בשבועות האחרונים, אבל נדמה שקדם להתפרצותו תהליך ארוך שנים, תהליך שהחל הרבה לפני המונופול הרבני על חותמת הכשרות, הרבה לפני שהרבנות הראשית עצמה היתה קיימת. ראשיתו בתהליך המודרניזציה שעברו הקהילות היהודיות בעולם. " אסף זיידרמן: 'כשישבתי בפיצרייה באזור רחביה, התברר שהמשגיח של המקום הוא החתן של אחראי האזור, אברך שלא עבר הכשרה מיוחדת. למערכת של "קרוב מביא קרוב" קוראים בשם הקוד "הכנסת כלה". ואולי עדיף לקרוא לה "הכנסה קלה" "

"מושג הכשרות, כפי שהוא נתפס היום, הוא המצאה מודרנית לחלוטין", אומר ד"ר נרי הורוביץ, יו"ר מרכז אגורא מדיניות, "משגיחי הכשרות והרעיון שאפשר לסמוך על תעודה שמעידה על מקום ככשר נראתה כמו רעיון מופרך לחלוטין לפני העידן המודרני. פעם, כשיהודי היה נוסע מפראג לפרנקפורט, הוא ידע שהוא מגיע למקום עם תפיסה הלכתית דומה, והוא יכול היה לסמוך על כך שהמנהגים עולים בקנה אחד עם התפיסה שלו. כשהעולם היהודי גדל, כשנוצר חילון והנורמות השתנו, פתאום אי אפשר היה לסמוך על מטבחים של יהודים אחרים. נוצר צורך במנגנון אחר. אובדן האמון הטבעי של היהודים זה בזה סביב העניין של שמירת המצוות הוא זה שהוליד את הצורך במשגיחים חיצוניים".

אובדן האמון האינטואיטיבי שנסב על סוגיית הכשרות מעסיק גם את הרב אהרן ליבוביץ מנחלאות. "לאורך כל התפתחות הספרות ההלכתית, הכשרות היתה מבוססת על מערך של אמון שהתפתח בתוך הקהילות. האדם שומר ההלכה ידע היכן הוא יכול לאכול כי הוא הכיר באופן אישי את האנשים שהיו אחראים על המזון שהגיע אליו הביתה. כל נושא ה'השגחה' הוא התפתחות מודרנית, שנוצרה בגלל השינוי בעולם היהודי"."חשוב לי להיות בטוח שמקום מקפיד על כל הכללים". הרב ליבוביץ (צילום: ינאי מנחם)

"אני עצמי לא אוכל בכל מקום שקורא לעצמו 'כשר'", אומר ליבוביץ, "אני רוצה לדעת מי עומד מאחורי הכשרות הזאת, וחשוב לי להיות בטוח שהמקום מקפיד על כל הכללים, קלה כחמורה". לשם כך, הוא מקים בימים אלה מערך כשרות קהילתי. הוא שוקד על הכשרתם של מתנדבים, אנשי נחלאות שלומדים במקביל לקראת סמיכתם כרבנים אורתודוקסים. הקבוצה הזאת, הוא מקווה, תהיה הסנונית הראשונה שתפיץ את בשורת הכשרות הקהילתית. בשלב הזה מצוי בהשגחתם בית הקפה סלון שבזי בנחלאות.

הוא מסכים שבמציאות הנוכחית בלתי אפשרי כמעט לחזור למצב שבו אפשר לסמוך בפשטות על יצרני המזון ועל בעלי המסעדות. צריכה להיות השגחה, הוא אומר, אבל כזו שמבוססת על רצון טוב של כל הצדדים.

אולי דווקא המציאות המודרנית, על כל האתגרים שהיא מציבה לשומרי הכשרות, היא זו שתוביל למודל חדש של השגחה. "אנחנו כבר לא מרוכזים בקהילות קטנות", אומר ליבוביץ, "אבל דווקא היום אנחנו קרובים יותר מאי פעם; האינטרנט יכול לתפקד בתור משגיח הכשרות הטוב ביותר: אם תהיה שקיפות סביב נושא הכשרות, הסועדים יוכלו לדווח ברשת על כל מקרה של תקלה הלכתית. כך נוכל להגיע למצב של יותר הקפדה ויותר כשרות". " ד"ר נרי הורוביץ: בעלי העסק מבקשים תעודה דתית, ולכן צריך לכבד את שיקול הדעת המקצועי של הרבנים. ממש כמו שלא הייתי פונה לבג"ץ כדי שישכנע רופא לפעול בדרך שנוגדת את שיקול הדעת שלו. מצד שני – אני מצפה מהרבנות להיות חכמה ולשמור את המלחמות שלה לעניינים העקרוניים באמת "

לא רק תולעים בחסה

מלבד המתח בין הכשרות הקהילתית, המבוססת על אמון, והצורך בהשגחה חיצונית פורמלית, נדמה שמאבק הכשרות נסב על שאלת עומק נוספת: מהי בדיוק משמעותה של המילה הטעונה הזאת? האם משגיחי הכשרות שייכים לפקולטה למדעי הטבע ותפקידם לבדוק את ההרכב הכימי והביולוגי של הבשר, החסה וסבון הכלים, או שמא חותמת הכשרות צריכה לקחת בחשבון שאלות נוספות, שנוגעות לאופיו של בית העסק ולאורח החיים של עובדיו ויושביו?

בג"ץ נדרש לשאלה הזאת בשנת 1989, אז ביקשה הרבנות לפסול תעודת כשרות של בית עסק שבו הופיעו רקדניות בטן. בית המשפט פסק נגד עמדת הרבנות. מתן ההכשר, קבע השופט תאודור אור, צריך להתייחס אך ורק לשאלת המזון:

"מטרתו ותכליתו של החוק הן למנוע הונאה ביחס לכשרות המזון מבחינת טיבו, דרך הכנתו והגשתו, והוא לא נועד לשרת מטרות של השלטת דיני ההלכה בעניינים אשר אינם חלק מדיני כשרות המזון. כאמור, עניין לנו בחוק חילוני, הדן בדיני כשרות של מזון בלבד, והסמכות שניתנה בו למתן הכשר לא באה להקנות לבעלי הסמכות
"מאפיה אמיתית". מזרחי (צילום: ינאי מנחם)    אמצעי או מנוף להשלטת דיני ההלכה, אשר אינם שייכים לכשרות המזון".

פסק הדין ביקש להמעיט בכוחה של תעודת הכשרות, להפוך אותה מאמצעי שביכולתו לכפות סטנדרטים שונים של התנהגות על בעלי העסקים לכלי טכני בלבד, שגבולות הגזרה שלו מצומצמות ואינן חורגות מתחומי המטבח והצלחת. הפסיקה הזאת נחשבת לניצחון ה"חילוני" על הניסיון של הרבנות להרחיב את מושג הכשרות לתחומים נוספים, כמו לבושן של רקדניות הבטן.

 "הפסיקה הזאת הכניסה את המדינה לשדה בעייתי מאוד", אומר ד"ר נרי הורוביץ, "בית המשפט הרשה לעצמו להתערב בתחום שהיה בסמכותה הבלעדית של הרבנות והגביל את גבולות הגזרה של המשגיחים, רק למה שמכונה ה'גרעין הקשה' של ההלכה. יש כאן ניסיון של החילונים לאחוז את החבל משני קצותיו: לקבל את תעודת הכשרות ולהמשיך לשמור על אופי חילוני במוצהר של העסק".

אתה קורא לחזור ולהעניק לרבנות את מלוא הסמכות בהחלטה לאיזה עסק תוענק תעודת הכשרות. האם אין בכך מתן כוח מוגזם לגוף הזה? לפי התפיסה שלך, הרבנות תוכל להחליט שהיא מעניקה תעודה רק למסעדות שבהן יש הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים, למשל, או לכאלה שמשמיעות רק מוזיקה שמקובלת על המשגיח.

"בעלי העסק מבקשים תעודה דתית, ולכן צריך לכבד את שיקול הדעת המקצועי של הרבנים. ממש כמו שלא הייתי פונה לבג"ץ כדי שישכנע רופא לפעול בדרך שנוגדת את שיקול הדעת שלו. מצד שני, – אני מצפה מהרבנות להיות חכמה ולשמור את המלחמות שלה לעניינים העקרוניים באמת. יש כאן משחק דיאלקטי: ככל שהרבנות 'תשתגע' יותר עם דרישות שבעלי העסקים והציבור יתקשו לעמוד בהן, יהיו יותר מקומות שיוותרו על התעודה, וחלק מהם אולי גם יחליטו שהם מפסיקים להקפיד על כשרות בכלל. כדי לא לאבד את הציבור לחלוטין, הרבנות תצטרך להתמתן וללמוד להתאים את הדרישות שלה לרוח הציבור".

יש מי שמבקש להרחיב את מושגי הכשרות מכיוון אחר, שלפיו כשרות היא לא רק שאלה של בשר וחלב או תולעים בחסה, אלא סוגיה שמקיפה גם שאלות מוסריות וחברתיות. התפיסה הזאת הולידה את המושג "כשרות חברתית", שמובילה עמותת מעגלי צדק. במאמר שהופיע באתר העמותה כתב הרב אבי גיסר: "כשם שאנו מתעניינים בכל פרט הנוגע לכשרות המזון שאנו מכניסים לפינו, כן מוטלת עלינו חובה לברר את כשרות הדרך שבה הובא המזון אל שולחננו... אנו מבקשים להיות תלמידי ר' ישראל סלנטר ותלמידי 'החפץ חיים' לא רק בשאלות 'גלאט' של בשר, אלא בשאלות 'גלאט' של 'לא תרדה בו בפרך', 'פתח תפתח את ידך', 'עזב תעזב עמו', 'ביומו תתן שכרו', 'לא תעשוק שכיר עני ואביון' ועוד ועוד הלכות שנובעות מן הכלל הגדול 'ואהבת לרעך כמוך'...".

מרבנות ירושלים נמסר בתגובה: "יש עלינו מתקפה לא מוצדקת", אומר דוד מלכא, מזכיר אגף הכשרות בעיר, "אמירות הזויות לחלוטין, כמו 'הרבנות מושחתת', 'הכול שוחד' ממלאות את הרשת. רוב המסעדות שמעוניינות להשתמש במילה 'כשר' רוצות גם להמשיך לעבוד בשבת. מי שדורש דבר כזה, מפגין חוסר הבנה בסיסי של ההלכה.

"רבנות ירושלים אחראית על כ-1,200 בתי אוכל בעיר. כדי לתת כשרות לכמות כזו של מקומות, צריך נהלים ברורים ואחידים. אי אפשר לסמוך על בעלי העסקים שמעידים על עצמם ככשרים שהם באמת כאלה, כי מבחינה הלכתית, בעל המסעדה נחשב לבעל עניין בדבר. זאת הסיבה שחייבים משגיח חיצוני, שיקבע אם ראוי להעניק למקום תעודת כשרות".

בנוגע לטענות על גובה האגרה, אומר מלכא: "ברוב המסעדות גובה האגרה נע בין 400 ל-1,500 שקל בשנה. זה סדר הגודל של ההכנסות שלנו. נציג של הרבנות קובע את שעות ההשגחה הנדרשות בבית האוכל, והתשלום בעבורן מגיע ישירות למשגיח. גם במקרה הזה, מדובר בסכום הגיוני של 400 עד 2,000 שקל בחודש. המשגיחים עוברים הכשרה של כמה חודשים באחד מהמכונים המורשים שמלמדים את הלכות הכשרות".

באשר לסוגיות המהותיות יותר שמטרידות את בעלי העסקים והלקוחות, מלכא לא מצליח להבין מדוע מופנה הכעס לכיוון הרבנויות המקומיות: "אנחנו כפופים לכללי הרבנות הראשית, שהיא מוסד של מדינת ישראל. יקום המחוקק וישנה את הכללים. אנחנו מבקשים את המינימום במסגרת הכללים שהחוק דורש".