ריפוי בעיסוק לעת מלחמה

זו הפעם השנייה שזה קורה לי: שעות ספורות לאחר שאני חוזר מכינוס השליחים של חב"ד בניו יורק, תחושת ההתרוממות, העוצמה והאנרגיות החיוביות מפנה את מקומה לשכול, לאבל ולהודעות לעיתונות על מועדי הלוויות.

גם הפעם היו מעורבים בכך שליחי חב"ד בהודו, ואפילו התאריך, בצורה מיסטית משהו, הוא ממש אותו יום. ר"ח בכסלו. חודש האור. אז זה נגמר בטבח בבית חב"ד במומביי ובילד בן שנתיים שצועק "אימא" ולא זוכה לתשובה. הפעם זה נגמר באישה צעירה שהותירה אחריה שלושה יתומים קטנים ופצועים ובשני חסידים שמצאו את מותם בבוקרו של יום חורף קיצי מפגיעה ישירה של טיל בקריית מלאכי.

אם זה לא מספיק, בשבת ספג מבנה בית חב"ד באשדוד פגיעה ישירה בשעה שהמתפללים שהו במרחב המוגן. הטיל פגע בקומה הממוקמת מעל המקדש והותיר אותו סגור, מחשש להתמוטטות ולפיצוצים נלווים. מעתה אמור: כל תפילה - פיצוץ.טרגדיה בבוקר יום חורף קיצי. שמואל, בעלה של מירה שארף ז"ל (פלאש90)

אם יש דבר אחד טוב (או רע. תלוי בנקודת המבט) בלהיות חב"דניק הוא שלעולם אין זמן לכלום, בטח לא זמן לחשוב על מה שקרה רק אתמול, שהרי כבר יש לך על הראש מיליון יהודים מפוחדים בקו האש שצריך לעודד ולחזק ומאות אלפי ילדים שצריכים להרגיע ולצ'פר.

היום קיבלתי שיחת טלפון מידידה עיתונאית העומדת להתחתן בשבוע הבא וזוכה לקצת ליווי רוחני שלי בתהליך. הכלה המיועדת הביעה התרגשות וחשש לא קטנים מחתונה בזמן שכזה ואפילו העלתה בדעתה לדחות את החתונה. לאחר לא מעט דברי עידוד והרגעה, גם לה היתה בקשה אחת ממני: "עשה לי טובה, אתה כבר אבא לשלושה, בלי עין הרע; אל תסתובב איפה שאתה לא צריך ואל תהיה גיבור יותר מדי גדול". לך תנסה להסביר לה שזה בכלל משהו ב-DNA החב"די - זה שלא מאפשר לך להקטין ראש, להיכנס לממ"ד ולהעלות את השמיכה אל מעל הראש עד יעבור זעם.

זו אותה הגנטיקה ששולחת את החב"דניקים להתמודד עם קשיי הניכר במקומות אזוטריים על פני הגלובוס, לא להרכין את הראש גם בפני שלטונות קומוניסטיים וסוכני קג"ב, שהחליטו יום אחד ש"אין יותר אלוקים", ולהפיץ ולשמר את היהדות במחתרת. " מאות חסידי חב"ד מדרימים לשטח, מתגברים את בתי חב"ד ומסתובבים בין מקלטים עמוסים בילדים מפוחדים ומשועממים, דירות שיכון מרופטות ובהן קשישים שכבר חוו הכול וחיילים המחכים ימים ארוכים לרגע הפקודה. את כולם הם מעודדים, מצ'פרים במתנות ומביאים עמם את רוח האמונה והתקווה "

וכך גם היום. מאות חסידי חב"ד מדרימים לשטח, מתגברים את בתי חב"ד ומסתובבים בין מקלטים עמוסים בילדים מפוחדים ומשועממים, דירות שיכון מרופטות ובהן קשישים שכבר חוו הכול וחיילים המחכים ימים ארוכים לרגע הפקודה. את כולם הם מעודדים, מצ'פרים במתנות ומביאים עמם את רוח האמונה והתקווה; מבטיחים שעוד נכונו לנו, בעזרת השם, ימים טובים ומאושרים. העיקר לא להיכנס למגננה או לקיפאון, אפילו שאולי הלב מאוד רוצה להירגע קצת ולעכל. פסיכולוגים היו קוראים לזה "ריפוי בעיסוק".

שוב ר"ח כסלו, שוב רק חוזרים מכינוס השליחים העולמי, על כל האנרגיות והעוצמות שלו, שוב שליחת חב"ד בהודו שמוסרת את נפשה על קידוש ה' בידי מחבלים בני בליעל. ועם זאת, בדיוק כמו אז, גם עכשיו אפשר להבטיח רק דבר אחד: חב"ד תמשיך לפעול ולהפיץ את אור היהדות גם במקומות החשוכים ובזמנים האפלים ביותר. לא ניתן לטיליהם של אנשי החושך לעצור את הניצוץ הבוער בנשמותיהם של היהודים. נתכנס, נתגבר, נסייע לכל מי שזקוק לכך ונתגבר את הפעילות עד הניצחון הסופי שבו, בעזרת השם, האור יכריע את החושך.