לא על המילה לבדה

פסטיבל שער לשירה ה-12 של הליקון יוצא לדרך. גם השנה הפסטיבל, בעריכתם של עדי עסיס ויקיר בן משה, מתארח בחיפה, במשכן בית הגפן. הפסטיבל יימשך משעות אחר הצהריים של יום חמישי עד מוצאי שבת.

 
45 משוררים יתארחו השנה בשער לשירה, ובהם שבעה מרחבי העולם - מקדוניה, טורקיה, סרביה, ארצות הברית, צ'כיה, עירק וספרד. המשוררים הישראלים המשתתפים בפסטיבל הם רוני סומק, אגי משעול, ענת זכריה, מרואן מחול, אלי אליהו ויעקב ביטון.בית חם בחיפה. כרזת הפסטיבל

כבכל שנה מלווה הפסטיבל במגוון אירועים, ובהם: מפגש בין הסופר סמי מיכאל לסופר האלבני המפורסם איסמעיל קאדרה ומפגש בין המשורר הגולה העירקי סאלח אלחמדאני ובין המשורר רוני סומק, שכתבו יחד את ספר השירים "בשולי האש", שתורגם לצרפתית; הייד פארק משוררים - במה למשוררים בראשית דרכם; הצגת ילדים לכבוד חג החנוכה - "יוסי, ילד שלי מוצלח", על פי שירי ע.הלל, בכיכובה של ירדן בר-כוכבא; ועוד.

עדי עסיס, זו השנה השנייה שהפסטיבל מתקיים בחיפה. האם יש לכך משמעות מיוחדת?
"בהחלט כן. אנחנו מנסים להעתיק את חוויית הפסטיבל למקומות מחוץ לתל אביב, ובחיפה הוא מצא בית חם. המשוררים שבאים לחיפה מתארחים יחד, ונוצר דיאלוג פורה ביניהם".
מה הנחה אותך ואת יקיר בן משה בעריכה?
"מה שהנחה אותנו השנה זה הוא הניסיון ליצור איזון בין קולות חדשים וותיקים, להציג את מכלול הקולות העכשוויים בשירה הישראלית".
ובמה שונה הפסטיבל מזה של שנה שעברה?
"הפעם שמנו דגש גם על אירועים קטנים יותר, מפגשי אחד על אחד, כלומר, מפגשים אינטימיים".
במה מובחן הפסטיבל הזה מפסטיבלי שירה אחרים שמתקיימים בארץ?
"קודם כול, זה פסטיבל בינלאומי, ומלבד זאת, הוא בעיקר מציע שילוב של אמנויות שונות: שירה, מחול, קטעי תיאטרון, וידיאו ארט ומוזיקה". " מה שהנחה אותנו השנה זה הוא הניסיון ליצור איזון בין קולות חדשים וותיקים, להציג את מכלול הקולות העכשוויים בשירה הישראלי. הפעם שמנו דגש גם על אירועים קטנים יותר, מפגשי אחד על אחד, כלומר, מפגשים אינטימיים "
בדרך כלל לפסטיבל יש עורך אחד. מה מקנה שיתוף הפעולה עם יקיר לאירוע?
"שיתוף פעולה זה מרתק. מה שטוב זה שיש לנו דעות שונות על דברים, וזה מעורר הפריה הדדית. לי למשל יש נטייה ללכת למקומות ניסיוניים יותר, ויקיר, לעומתי, אוהב מאוד את השילוב של תיאטרון ושירה; הוא אוהב שיש אופציות אחרות של קריאת שירה - לא רק בידי המשוררים עצמם".
יש משהו שנחקק כבר בזיכרונך, במסגרת ההכנות לפסטיבל?
"המשורר הרוסי-אמריקאי איליה קמינסקי הלך לאיבוד. הוא הלך לטייל, ומאז לא חזר. אנחנו עדיין מחפשים אותו. אנחנו משאירים לו פתקים, שולחים לו אס.אם.אסים ומקווים שיהיה בסדר. הבעיה היא שהוא חירש...".

תוך כדי שיחה, מתברר שאת עדי מלווה כבר קבוצת משוררים, מאורחי הפסטיבל. אני מנצלת את ההזדמנות כדי לשאול את כולם שאלה זהה אחת, והיא "מהי השאלה שצריך לשאול משוררים?". התשובות זורמות.

המשורר ניקולה מאדזירוב ממקודניה: "האם אפשר לתרגם את השתיקה?".
המשורר מילאן דובריצ'יץ' מסרביה: "what  the fuck?"
המשוררת גולצ'ה אוזמן מטורקיה: "השפה שבה את כותבת - האם יש בה גוף, נפש, או שניהם?".
המשוררת ענת זכריה מישראל: "אם היו לוקחים ממך את כל המילים - עם איזו מילה היית נשארת?".
עדי עסיס מישראל: "האם לשירה יש עיניים או אוזניים?".
כולי תקווה שגם וגם.