רק לבנות

ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב; ודבר זה אף בחול אסור, משום שנאמר "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, 5) (שבת צד ע"ב)

הקשר:

המשנה האחרונה בפרק העשירי של מסכת שבת במשנה מציגה מחלוקת בין ר' אליעזר וחכמים לגבי טיפולים קוסמטיים בשבת. לדעת ר' אליעזר, טיפולים אלה הינם תולדות ישירות של המלאכות האסורות בשבת מן התורה; לדעת החכמים, טיפולים אלה אסורים רק מדברי חכמים.

הקטע שיידון כאן לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.

דיון:

מדוע אסור לתלוש שערות לבנות בשבת?

ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות, שאפילו אחת חייב –

התלמוד מבקש לברר מהי כמות השיער האסורה בגזירה בשבת. מברייתא הוא לומד שיש מחלוקת: לדעת תנא קמא (העמדה הראשונה במקור התנאי) מדובר בשתי שערות, ולדעת ר' אליעזר – שערה אחת. התלמוד טוען שהחכמים קיבלו את עמדת ר' אליעזר במקרה אחד ספציפי הנוגע לליקוט שערות "לבנות מתוך שחורות". כלומר, המלקט שערה אחת לבנה מראשו חייב, גם לדעת החכמים.מה מבשרת צמיחה של שערות לבנות? (Thinkstock)

ליקוט השערות הלבנות מתוך השחורות נזכר במקום אחר בתלמוד כמשל ליחסי מורים ותלמידים: "ישב רב אמי ורב אסי לפניו של ר' יצחק נפחא. אחד אמר לו (לר' יצחק נפחא) – שיאמר מר הלכה, ואחד אמר לו – שיאמר מר אגדה. פתח (ר' יצחק נפחא) לומר אגדה, ולא עזב (הניח לו) מר; פתח לומר הלכה, ולא עזב מר. אמר להם (ר' יצחק נפחא) – אמשול לכם משל למה הדבר דומה? לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה ואחת זקנה; ילדה מלקטת לו לבנות, זקנה מלקטת לו שחורות – נמצא קרח מכאן ומכאן!" (ב"ק ס ע"ב, התרגום שלי). מן הנמשל החינוכי מסיק ר' יצחק נפחא: "אם כך, אומר לכם דבר שראוי לשניכם" ומציע לתלמידיו לימוד המשלב דרשנות אגדית וערכית עם מסקנות הלכתיות.

הדוגמה הנזכרת במשל עצמו מזכירה כי צמיחתן של שערות לבנות מבשרת – לפחות מבחינה רגשית – על הזדקנות. תזכורת זו אינה בהכרח נעימה – לאו דווקא לבעל השיער עצמו, שהרי האיום הגלום בסמליות הלבנת השיער (או במחסור בהן) מיוחס לנשותיו.

מדוע מסכימים החכמים שגזירת שערה לבנה אחת משיער שחור אסורה מדברי תורה, שלא כמו גזירת שערה יחידה סתם, שנחשבת בעיניהם כאיסור שבות (מדרבנן) בלבד?

ודבר זה אף בחול אסור, משום שנאמר "וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב, 5) –

לדעת התלמוד, התשובה טמונה בכך שליקוט "לבנות מתוך שחורות" אסור אף ביום חול, כיוון שהוא מנוגד לציווי התורה, הנזכר בדברים כב, 5: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". הקישור בין האיסור והפסוק הוא בחירה אידיאולוגית. בתלמוד הירושלמי, למשל, מרומז כי האיסור נשען על עניין אחר לחלוטין – שיער לבן הוא סמל למעמד מכובד, ותלישתו "אינה דרך כבוד" (ישורלמי שבת פ"ו ה"א).

פשט הפסוק מדברים, כך נדמה, מבקש לשמר מצב של הפרדה ברורה וגלויה בין המינים, כיוון שהפרה של מצב זה נתפסת כתועבה. הפרשנים השונים ניסו להסביר מה המניע לאיסור. " רש"י מסביר שמטרת הפסוק להרחיק מן הפריצוּת, ולכן אסור שאישה "תהא דומה לאיש, כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף", ובמקביל – אסור לאיש "לילך ולישב בין הנשים". כלומר, טשטוש הגבולות המגדריים עלול לבלבל את ההפרדות החברתיות ולאפשר קרבה בלתי צנועה בין המינים "

רש"י מסביר שמטרת הפסוק להרחיק מן הפריצוּת, ולכן אסור שאישה "תהא דומה לאיש, כדי שתלך בין האנשים, שאין זו אלא לשם ניאוף", ובמקביל – אסור לאיש "לילך ולישב בין הנשים". כלומר, טשטוש הגבולות המגדריים עלול לבלבל את ההפרדות החברתיות ולאפשר קרבה בלתי צנועה בין המינים. הרמב"ם מסכים עם רש"י בעניין זה, אולם מוסיף שאיסור זה, כמו  איסורים אחרים – כגון אלה הנוגעים לגילוח הראש והזקן ולשעטנז – נובע גם מחשש ההידמות לכוהני עבודה זרה (מורה הנבוכים, ח"ג פל"ז).

הפרשנים חולקים גם על מושא האיסור בפסוק. יש המבינים שהאיסור נוגע ללבישת בגדים המייצגים "מגדר" שונה. המדרש בספרי (רכ"ו, ה) מדגיש שאין כוונת הפסוק סתם "שלא תלבש אשה כלי לבנים והאיש לא יתכסה צבעונים", ומטרתו לאסור רק לבוש שעלול להוביל לידי תועבה, כלומר – לידי ערבוב בין המינים ולפריצוּת.

באיזה לבוש מדובר? לנשים, קובע ר' אליעזר בן יעקב: "שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה", ולגברים הוא פוסק: "והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים" (שם, שם). נדמה שגם ראב"ע רואה בכלי נשק ייצוג גברי, ובפירושו לפסוק הוא מספק לכך טעם: "כי האשה לא נבראת כי אם להקים הזרע, ואם היא תצא עם אנשים למלחמה תבא בדרך לידי זנות".

ב"תרגום ירושלמי" (המיוחס ליונתן בן עוזיאל, ומקורו כנראה בתקופת הגאונים) נדרש הפסוק באופן שונה לחלוטין, וממנו עולה כי "כלי גבר" האסורים לנשים הם דווקא ציצית ותפילין, והכוונה באיסור "שמלת אישה" לגברים היא להסרת שיער בית השחי והערווה. כלומר, בעוד ציצית ותפילין הם ייצוגים גבריים, חוסר בשיער גוף הוא ייצוג נשי.

במקום אחר בתלמוד נדון בהרחבה האיסור על גברים להסיר שיער מגופם ונחשפות ההתלבטויות בנושא זה. למשל, ר' יוחנן טוען: "המעביר (שיער) בית השחי ובית הערוה לוקה" (נזיר נט ע"א), אולם התלמוד מדגיש: "העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים". בכך הוא סותר את ההבנה שאיסור הסרת השיער לגברים נלמד מן הפסוק בדברים. באותה הסוגיה מתואר ר' יוחנן עצמו כנטול שיער גוף, והתירוץ לכך הוא: "מחמת זקנה נשרו (שערותיו)". דומני שהביולוגיה האנושית מוכיחה תהליכים הפוכים בדרך כלל, אבל הכול ייתכן.מורכבות מגדרית (Thinkstock)

אני תוהה מה הקשר בין חלקוּת גופו של ר' יוחנן ובין יופיו המופלא, המתואר בתלמוד בהרחבה (ב"מ פד ע"ב). ייתכן שהעיסוק ביופיו נובע ממראהו ה"נשי" (גברים אינם מתוארים בדרך כלל כ"יפים"). ייתכן גם ששׂיעור הגוף נחשב באותה תקופה כמכער – אצל גברים ואצל נשים כאחד. מעניין שהסוגיה מתארת את המתח המתקיים בין דרישת ההלכה מגברים להימנע מהסרת שיער הגוף ובין הנורמות הנהוגות בחברה. על כך מרמז הסיפור הבא: "ההוא שהתחייב מלקות לפני רבי אמי (בגלל עבירה שביצע), התגלו בתי שחיו, ראהו (ר' אמי) שלא מגלח; אמר להם רבי אמי – עזבוהו, זה מן החברים הוא" (נזיר נט ע"א, התרגום שלי). לו היתה ההקפדה על איסור גילוח בתי השחי נפוצה, ספק אם היה ר' אמי מתרגש כל כך, עד כדי שחרור הנאשם השעיר מעונשו.

לדעת התלמוד, אפילו ליקוט "לבנות מתוך שחורות" מייצג נשיות. אמנם במשל שנזכר לעיל לוקטו שערותיו הלבנות של האיש, אבל המלקטת היתה אשתו. ייתכן שעובדה זו מלמדת שתשומת הלב לצבע השיער היא נשית במהותה, ובכך מאשרת את הבנת התלמוד לגבי הקשר בין ליקוט השערות הלבנות ובין הפסוק מדברים כב, 5.

סוגיית "לא ילבש גבר שמלת אישה" מעניינת בימינו, דווקא בגלל המורכבות המגדרית הנחשפת במציאות. המבקשים להפריד בין מגדרים ולמנוע בלבול ופריצות ייאלצו להיות יצירתיים באבחנותיהם כדי לדייק את ההלכה בנושא זה. הרב יחיאל יעקב וינברג הציע פתרון מעניין כשהשיב לשאלה הלכתית בנוגע לצביעת זקן שהלבין: "מכיון שהכתוב (דברים כב, 5) קראו תועבה, אין לנו לאסור אלא מה שהוא תועבה... ועל הטעמים הנ"ל יש להוסיף גם טעם להיתרא, שכן האנשים בזמננו נוהגים כן" (שו"ת שרידי אש, ח"ב, מא).