אישה כואבת, אישה זועקת, אישה שוברת

עולא, אחד מחכמי התלמוד, התארח אצל הרב נחמן וזוגתו ילתא. לתדהמתה של ילתא, עולא לא התיר לה לשתות מכוס ברכת המזון, שהיא סימן וברכה לפוריות. היא בחרה בתגובה לא מתפשרת כדי למחות על הדרתה, ושברה 400 כדי יין. בניסיון לתקן את המעוות שלח לה האורח עוד כוס, והיא ענתה לו באופן בוטה: "ממחזרים דברים, ומסמרטוטים - כינים" (תלמוד בבלי מסכת ברכות, דף נ"א, עמוד ב').

על הסיפור הזה מבוססת עבודת הווידאו החדשה של היוצרת, המשוררת וחוקרת התלמוד רוחמה וייס, "אישה שוברת - בית המדרש של ילתא" (2012). בעבודה ניצבת האמנית בחלל פתוח ובחיק הטבע ומנתצת מאות בקבוקי יין על מזבח אבנים. וייס, שיצרה את העבודה בשיתוף עם רובי גת ויונה ארזי, תקיים גם בית מדרש פתוח, שאותו היא מכנה הפעם "בית המדרש של ילתא".  

וייס קוראת את המדרש מנקודת מבטה של ילתא, שבה נוכח זעם רב: אמנם ילתא שוברת רק כדי יין, אבל אפשר לראות בכד סמל לרחם (בהתאם להקשר של הדיון שם בפוריות האישה), וכך באופן סמלי היא למעשה מעקרת את עצמה. עולה כאן c - בניסיון להראות עד כמה המדכאים זקוקים למדוכאים, לא פעם נדחפים המדוכאים לפגוע בעצמם. בשולחן הסעודה בביתם של ילתא ורב נחמן נטען כי רחמה של האישה לא מבורך וכי כל ברכת הפריון מקורה בזרעו המבורך של הגבר. כדי להראות לגברים עד כמה הם זקוקים לה, מנתצת ילתא את ה"רחם" שלה עצמה. עכשיו חווים הגברים שסביבה את הכסילות שבמחשבתם לייתר את הרחם מברכתו, אך כדי לעשות זאת נאלצה ילתא "לעקר" את עצמה.

מעבר לממד הפמיניסטי שבעבודה, היא מצטרפת לשיח מתחדש ומשמעותי מאוד, שמבקש להוסיף נדבך עכשווי לשדה הפרשני המקובל של טקסטים יהודיים, ועושה זאת במדיומים ובאופני עשייה חדשים. ביטוי מובהק למגמה זו עלה בתקופה האחרונה במיצב הווידאו "פרויקט סוטה" שהציגה עפרי כנעני בגלריה רוטשילד 69 (אוצרת: נועם סגל). כנעני הציגה פרשנות מחודשת לסיפור תלמודי על שתי אחיות שנאמנותן זו לזו נבחנת כשבעלה של אחת מהן מאשים אותה בבגידה. הרוח הפרשנית הזאת קיבלה ביטוי מובהק בעיצוב ספר התערוכה של כנעני (שיצא לאור בהוצאת סטרנהל). הספר, הערוך ברוח הכתיבה התלמודית וההצבה התיאטרלית, עוצב במתכונת יהודית-מסורתית: במרכז כל עמוד נמצא הטקסט הקנוני, וסביבו מודפסות הפרשנויות המאוחרות יותר.

 להוסיף נדבך עכשווי לשדה הפרשני המקובל של טקסטים יהודיים. מתוך "פרויקט סוטה"
ביטויי זעם מנקודת המבט הנשית 

בניגוד לאמנות יהודית-פמיניסטית (ולעבודות פמיניסטיות בכלל) שבדרך כלל עולות בה בעיקר תחושות של עצב וכאב הנובעות מהדרה, בעבודה של וייס בולטת דווקא תחושת הזעם המשתולל. הכעס הזה מצטרף לתחושת (וגם לאקט של) שבר, והם משתרגים באקט טיפולי שיכול להוביל לתיקון או לכל הפחות לדרוש אותו בריש גלי. בתחילת העבודה נראית האמנית כשהיא מנתצת בקבוקים במרץ רב. לקראת סופה של העבודה נהפכת הנמרצות לעייפות, כאילו היוצרת אומרת - כמה אפשר לזעוק ולא להיענות?  

הניתוץ המופיע בעבודה מזכיר את יצירת הווידאו של (Pipilotti Rist). בעבודה של ריסט מופיעים מעברים חדים והיפוכים בין עדינות, יופי וכל מה שנחשב לנשי לאגרסיביות, כוחניות וניתוץ.

העבודה של וייס ממלאת חלל ריק בביטויי זעם מנקודת המבט הנשית, המודרת והמושפלת. לא יהיה זה מוגזם לומר שבעבודה זו עולה תחושה של עבדות ושאיפה לחירות. היצירה הזאת ייחודית במבעה הזועם אף במרחב האמנות הפמיניסטית הרדיקלית, שלא מרבה בביטויים מעין אלה. פרקטיקות כוחניות של ניתוץ, הרס, זעם ומדון נתפשות לא פעם בשיח הפמיניסטי כמשכפלות תפישה ועשייה  גברית-מיליטנטית, ולכן הן נדירות יחסית בשיח הפמיניסטי העכשווי.

דיכוטומיה כזאת עולה למשל באבחנותיה של ההוגה הפמיניסטית האמריקאית רובין וסט בתחום המשפט. וסט טוענת שגברים ונשים ניגשים למשפט מתוך תפישות שונות של זהות: גברים - מתוך תודעה סובייקטיבית של פירוד ובידול, ונשים - מתוך תודעת התחברות לזולת. למרות שווסט מבחינה מהותנית בין משפט גברי למשפט נשי, היא טוענת כי בכל אחד מהמרחבים האלה אפשר להבחין לצד ה"סיפור הרשמי" ב"סיפור לא רשמי" שבו תורות משפט "גבריות" ו"נשיות" מתחלפות.

כפי שטען הפילוסוף והתיאורטיקן החברתי יורגן הברמס, אפשר לשמר את מורשתן של תת תרבויות דווקא על ידי העצמת קולות ביקורתיים הנותנים ביטוי לממד הדיאלוגי-פרשני של התרבות. הדיאלוגיה הפרשנית של וייס היא דוגמה מובהקת לכך. לדיאלוגיה זו נוסף אצל וייס קול ביקורתי יוצא דופן: מתריס, זועם ואפילו משתולל, המאתגר את ההבחנות בין פרקטיקות נשיות לגבריות, ומציע ניראות ואף ביטוי קונקרטי וישיר לזעם מתפרץ שמודחק לא פעם בשיח הפמיניסטי השכיח.

רוחמה וייס בשיתוף עם רובי גת ויונה ארזי, "אישה שוברת - בית המדרש של ילתא", בית מדרש פתוח והקרנת וידאו, 27.3.2012, מוזיאון סקירבל, היברו יוניון קולג', ירושלים. העבודה תוצג בערב השקת ספרם של רוחמה וייס ואבנר כהן,  "אמהות בטיפול: מסע פסיכולוגי-ספרותי עם גיבורות התלמוד", תל אביב: משכל, 2012