עיר לכולנו

רוב האנשים הצעירים לא מוצאים את החיבור להפקות תיאטרון מקומיות ומדירים את רגליהם מהאולמות. אך הצגה אחת קטנה, שהפכה לתופעה, מצליחה לשבור את הסטיגמה ולמשוך את הקהל הצעיר, שממלא את האולמות פעם אחר פעם. "העיר הזאת" (צילום: רועי קלבו)

"העיר הזאת", שכתבו חברי להקת ויקטור ג'קסון, הוא מחזמר ראפ בלשי המספר את סיפורו של ג'ו, בלש פרטי שחוק וציני אשר ראה כבר הכול בעיר הפשע המושחתת. יום אחד מופיעה בפתח משרדו שרה בנט, פאם פטאל נואשת, והיא משכנעת אותו לחקור את היעלמות אחותה. משם העלילה המפותלת חושפת כי אחותה נרצחה, וג'ו, עם שותפו ג'ק, מסתבכים עם הפושעים המקומיים ועם המשטרה.

עד כאן נשמע כמו עלילת פילם נואר סטנדרטית, אך דמיינו את כל זה מוגש לקהל המופתע אך ורק בראפ-שירה, מלווים בכלי נגינה ובכלי הקשה. קשה להגדיר את סגנון ההצגה, המסתמכת על ז'אנר הספוקן וורד המשיק לראפ האפרו-אמריקאי, שירה אקטיביסטית אנרגטית שצצה בשנות ה-60 בארצות הברית והיתה מפלטם של משוררי רחוב אורבנים מחוכמים. ב"העיר הזאת" מתערבל הספוקן וורלד עם ראפ, מוזיקה, הומור ומושגים מקומיים שרק ישראלים יכולים להבין.

חברי ההרכב ויקטור ג'קסון - עמית אולמן (28) בתפקיד הבלש ג'ו, עומר מור (27) בתפקיד המקהלה ועומר הברון (27) בתפקיד ג'ק ואחרים - עמלו על כתיבת המחזה במשך כשנתיים. לאחר מכן צירפו אליהם את דורית ליליין (30), המגלמת את שרה בנט, ואת רוני אראל (28) בתפקיד מפקד המשטרה - ויחדיו יצרו את הלהיט "העיר הזאת". ההצגה רצה כבר כמה חודשים, והקהל הצעיר והמשולהב גודש את האולמות מאז. רבים חוזרים לצפייה שנייה ושלישית ונהיים למעריצים נאמנים ונלהבים של ההצגה הלא שגרתית הזאת. " הראפ תמיד מתכתב עם התרבות שממנה הוא יוצא. ישראלים יכתבו על ישראל, כמו שאפרו-אמריקאים יכתבו ראפ שיעסוק בחיים שלהם. אנחנו כותבים על המקום שממנו אנחנו באים. לגבי הפילם נואר, למדנו את הנושא ברצינות "

 
"שלושתנו חברים מהתיכון", מספר עמית אולמן, "עשינו מוזיקה הרבה שנים ביחד. בהתחלה שרנו שירי ראפ עמוסים יותר, ולפני שנתיים התחלנו להצטמצם, להופיע רק עם גיטרה ועם כלי הקשה. עשינו סוג של ראפ אקוסטי. גם מבחינת החומרים והתוכן, אפשר לומר שהתבגרנו. בהתחלה עשינו חומרים קומיים יותר, בדיחות גסות, אבל עם הזמן, אנחנו עושים דברים יותר בוגרים ומשמעותיים - מובן שעדיין עם הומור. להצגה הזאת צירפנו את דורית ורוני, וביחד עברנו תהליך וגיבשנו את התוצר הסופי". 

"העיר הזאת" זה מקום ספציפי ששימש לכם השראה?

"ההשראה היתה עיר דמיונית, עיר חטאים. העיר היא ממש דמות בהצגה, משהו רפטטיבי שמדברים עליו כל הזמן ושמאפיין את הסיפור".

תוכל לספר על תהליך העבודה על ההצגה?

"הכתיבה ארכה המון זמן - כשנתיים. היא התחילה מדברים שאני כתבתי, ובהמשך הצטרפו אליי עומר מור ועומר הברון לכתיבה. כתבנו בהפוגות, ובד בבד עבדנו על פיתוח הסגנון המוזיקלי - תהליך של מציאת הקצב, התחושה. זה מה שבעצם הוביל אותנו. כשסיימנו לכתוב, חברנו לדורית ולרוני המופלאים והכנסנו אותם לעניין. תהליך העבודה נהפך ליצירה משותפת, וברגע שהם הבינו את הראש שלנו ואת העולם שאנחנו מביאים, כל אחד הביא את עצמו ואת היצירתיות שלו. לכולם יש ביטוי בהצגה, וכמובן גם חלוקת תפקידים. כיוון שאני חקרתי לעומק את הנושא, הייתי אחראי על הבימוי; עומר מור הוא המוזיקאי בינינו, כך שהוא על תקן המנהל המוזיקלי של ההצגה; דורית אחראית על התלבושות; וגם לאחרים היו תפקידים משלהם".
"העיר הזאת" (צילום: יודן עבדי)

איך הגיתם את השילוב המשונה בין ראפ, פילם נואר ותרבות כל כך מקומית?

 "זה חלק מהראפ. הראפ תמיד מתכתב עם התרבות שממנה הוא יוצא. ישראלים יכתבו על ישראל, כמו שאפרו-אמריקאים יכתבו ראפ שיעסוק בחיים שלהם. אנחנו כותבים על המקום שממנו אנחנו באים. לגבי הפילם נואר, למדנו את הנושא ברצינות. בהתחלה זה היה אסוציאטיבי - דימוי שהיה לנו בראש - אבל כדי להתקדם בכתיבה, עשינו תחקיר, ראינו סרטים וקראנו ספרים; העשרנו את עולם הדימויים שלנו".

היתה לכם ציפייה שההצגה תהיה כה פופולרית?

"מאוד האמנו בדבר וחשבנו שאנחנו עושים משהו טוב. כנראה צדקנו כי אנשים ממשיכים להגיע. קהל מאוד מגוון, מכל הגילים - סטודנטים, תיכוניסטים, וגם מבוגרים יותר. חברים של ההורים שלנו באים ונהנים. כל אחד מוצא משהו אחר להתחבר אליו. הצעירים כנראה מתחברים יותר להיפ הופ, והמבוגרים לפן הבלשי ולפילם נואר".

יש לכם מעריצים אדוקים שמגיעים שלוש-ארבע פעמים להצגה. איך אתה מסביר את התופעה?

"כדאי לראות יותר אותה מפעם אחת כי יש המון מידע שלא עובר בפעם אחת. היא מאוד דחוסה. זה שעה ורבע של מילים נון סטופ, אין כמעט הפסקות - אז יש דברים שמתפספסים. חוץ מזה, אנחנו מנסים לשמור על ההצגה חיה, ממשיכים לעבוד עליה כל הזמן. אם מישהו אהב את ההצגה הראשונה ויבוא עכשיו, הוא יראה הצגה שונה לגמרי. אנשים באים כמה פעמים, ובכל פעם זו חוויה אחרת. אנחנו כל הזמן מחדדים את הדרמה ואת הסיפור, משנים קצת את הטקסט. מאוד קשובים לקהל".

פיתחתם את ההצגה בתיאטרון האינקובטור בירושלים. העבודה בסביבה הירושלמית תרמה לעיצוב האופי המיוחד של ההצגה?

 "אחרי שסיימנו את הכתיבה, התחברנו למנהל האינקובטור ועשינו שם את כל תהליך הפיתוח והחזרות. לירושלים בוודאי יש השפעה על הפיתוח; יש שם ווייב אחר, יותר שקט. ישנה נינוחות, שכמובן השפיעה על התוצאה הסופית. בית מזי"א זה מקום אדיר לעבוד בו, עם אולם מעולה וסדנה מפנקת, שבה עשינו את החזרות. אפשר לומר שהדגש הוא לא על עבודה בירושלים, אבל בהחלט על הצורך לא להידחף לתל אביב".

יש הבדל בין קהל ירושלמי לתל אביבי?

"קהל תל אביבי יותר משוחרר, יותר מגיב, כיוון שהוא יותר רגיל לחוויות כאלה. כולם באים ליהנות. הירושלמים הם קצת רגועים יותר. אבל הופענו גם בפני סטודנטים בבאר שבע וגילינו שהם קהל מעולה; היו תגובות ממש טובות. אלו סטודנטים שפתאום מגיע אליהם משהו שהם לא רגילים אליו".

יש פרויקט עתידי בפתח?

 "יש מחשבות, לא יודע מה מהן יתממש. בינתיים אנחנו ממשיכים לרוץ עם ההצגה הזאת; לא רואים את הסוף".