הילדה הכי צנועה בגן

בשבוע שעבר פרסם הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, תקנון צניעות מחמיר ודקדקני לנשים בעלון "באהבה ובאמונה". התקנון גרם ללא מעט אנשים להרים גבה, בעיקר בשל הירידה לפרטי פרטים של התקנות. הרב דן לא רק באורך החצאית או השרוול, אלא גם בצבעים השונים שמותרים או אסורים ללבישה (אדום, כתום, צהוב וירוק פסולים), בסוג נעלי העקב (לא מבריקות ולא מרעישות) ובסוג הבד (סריגים, לייקרה וטריקו מוגדרים כבעייתיים), ואפילו אסר על שימוש בכפתורים: "אין ללבוש חצאית סגורה בכפתורים בגלל בעיות שונות (נפילת כפתור, פתיחת כפתור, חשיפת מרווחים), אלא ברוכסן. גם בחולצה יש להיזהר ממרווחים גדולים מדי בין הכפתורים". הרב הוסיף שאפשר ורצוי להתחיל ללמד בנות את הלכות הצניעות כבר מגיל שלוש, ולא יאוחר מגיל שש. 

"חסרה לי פה תחושה של פתיחות וגמישות אמונית". בלופולסקי
הציבור החילוני שנחשף לתקנות הצניעות הגיב, כצפוי, בלעג, בזלזול או בשאט נפש כלפי ההגבלה של חירויות הפרט והפגיעה בזכות האישה על גופה. בציבור הדתי היו שטענו שהחמרת היתר בהלכות הצניעות היא סוג של אובססיה, שפוגעת בערכי הצניעות וגורמת להתעסקות יתר בענייני יצר וזימה. היו אפילו שדיברו על "פדופיליה" - כי מי מסתכל על ילדה בת שלוש כעל יצור מיני שעלול לעורר מחשבות זימה.

הדיבור על כיסוי מכף רגל ועד ראש של ילדות בנות שלוש היה הקש האחרון מבחינת אילה (אלכסנדרה) בלופולסקי, שהחליטה להשיב מלחמה בצורה יצירתית. אילה פתחה דף בפייסבוק תחת הכותרת "באהבה ובאמונה עצמית: נשים נגד כפייה ומיזוגיניה בדת", והזמינה נשים להצטלם ולפרסם בפייסבוק תמונות שמנוגדות לתקנון הצניעות של הרב אבינר. חלק הצטלמו בצבעי ירוק ואדום, חלק בבגדים אופנתיים ונעלי עקב, וחלק פשוט העלו תמונות של עצמן בגיל שלוש, כתזכורת לתמימות של גיל הילדות. לדברי בלופולסקי, המחאה לגבי צניעות היתר אינה דבר חדש: "תקנות הצניעות של הרב אבינר לילדות בנות שלוש עד שבע אולי היו הטריגר הסופי, אבל כבר זמן רב אני ממתינה שמישהו ירים את הכפפה בנושא הזה".

בלי סרטים בשיער או טייטס מתחת לחצאית
בשביל בלופולסקי, שמגיעה מרקע דתי, הקפדה בנושאי לבוש ומראה חיצוני היא חוויה מוכרת - ולא לטובה: "את שנות החטיבה והתיכון ביליתי באולפנית תל אביב, שנחשבת לבית ספר חרד"לניקי (חרדי-לאומי). כללי הלבוש שם היו נוקשים עד גיחוך: שרוולים שמכסים את המרפק וחצאית שמכסה את הברך בישיבה היו רק קצה הקרחון. כל דבר שהיה בו שמץ של 'אופנת רחוב' הוכרז כמוקצה מחמת מיאוס. ולא מדובר בבית יעקב, שם אסור להן אפילו ללבוש חצאיות ג'ינס, אלא בבית ספר שרוב התלמידות בו מגיעות ממגזר הכיפות הסרוגות. היה איסור מוחלט על חורים נוספים באוזניים מעבר לשניים המסורתיים. כשניקבתי עגיל נוסף באוזן ימין, אי אז בכיתה ט' או י', נאלצתי להסתיר אותו מתחת לשיער מעיני המורים והמנהלת.
" האתאיזם הלוחמני, וחשוב להדגיש שלא מדובר באתאיזם באשר הוא, אינו נבדל בעיניי מדתיות קיצונית: שניהם טוענים כי בידיהם האמת המוחלטת ופועלים במנטליות פנאטית המבטלת כל סטייה, ולו הקלה ביותר, מן האמת הזו. בהתאמה, הם גם מזינים זה את זה - כל כפייה דתית הופכת את האתאיסטים ללוחמניים יותר, וכל מלחמה של האתאיסטים בדת גורמת להקצנה דתית "
"בשלב מסוים החליטו לאסור על סרטים בשיער. בחורה ממוצא אתיופי, שהיתה לה רעמה לתפארת, קיבלה אישור מיוחד - ורק היא. היתה תקופה שבה האופנה בקרב בנות בית הספר היתה ללבוש מכנסיים ארוכים - ג'ינס או סתם מכנסיים רגילים - מתחת לחצאית. אסרו גם את זה. זכור לי חורף גשום וקר אחד שבו הגעתי לבית הספר עם טייטס שחור מתחת לחצאית, והמנהלת משכה אותי הצדה ודרשה שבפעם הבאה אגיע עם גרביונים. כששאלתי למה, נעניתי שזה לא צנוע. כל ניסיון לטעון שהטייטס האטום צנוע יותר מגרביונים, וגם מחמם יותר, נתקל בקיר של 'אל תעני לי, עשי מה שאני אומרת'".

החוויה לא גרמה לבלופולסקי לוותר על הדת, אלא רק לנסות לשנות התנהגויות מסוימות באורח החיים הדתי. בין היתר, היא כתבה בדף הפייסבוק שבמגזר הדתי יש תחושה חזקה יותר של קהילה, ומשם נובע הצורך "לתקן" את ההתנהגות של כל הסביבה, לא רק של האדם הבודד. זו הסיבה, לכאורה, שהדת מבקשת תמיד לדחוף את האף לעניינים של אחרים - דבר שבעיני החילונים, שמקדשים את האינדיווידואליות, נראה פסול ומרגיז. האם יכול להיות שהיוזמה הזו ויוזמות דומות (כמו זו של הנשים החרדיות שמעוניינות בנציגות בכנסת: "לא נבחרות - לא בוחרות") הן סוג של ניסיון ליצור קהילה אלטרנטיבית, שתפעל בדרכים פחות פוגעניות לנשים, ועדיין תשמר את תחושת ה"ביחד" הדתית? בלופולסקי משיבה כי בהחלט כן: "פגעת בול בנקודה. בתור חילונית שמאמינה באלוהים קשה לי מאוד עם העובדה שהחברים היהודים שלי נחלקים ברובם לדתיים או לאתאיסטים. קיים מעין בון טון בקרב הציבור החילוני המשכיל להצהיר על אתאיזם, כי זה אמור להעיד איכשהו על נאורות - בעוד שבעצם המלחמה בכל דבר שמריח ולו מעט מדת היא ההפך הגמור מכך. האתאיזם הלוחמני, וחשוב להדגיש שלא מדובר באתאיזם באשר הוא, אינו נבדל בעיניי מדתיות קיצונית: שניהם טוענים כי בידיהם האמת המוחלטת ופועלים במנטליות פנאטית המבטלת כל סטייה, ולו הקלה ביותר, מהאמת הזו. בהתאמה, הם גם מזינים זה את זה - כל כפייה דתית הופכת את האתאיסטים ללוחמניים יותר, וכל מלחמה של האתאיסטים בדת גורמת להקצנה דתית.

"באופן כללי, מאוד חסרה לי בארץ תחושה של פתיחות וגמישות אמונית. כל תקיפה של מערכת אמונות באשר היא מציתה התגוננות שרק מקשה את העמדה של האוחזים בה. אני מאמינה שיש בארץ ציבור גדול מאוד, חילוני ודתי כאחד, שמבין את זה ושרואה את זה באותו אופן, אבל מושתק על ידי הקיצוניים בשני הצדדים".

דתיות, השמיעו קול
אחד העקרונות המנחים של בלופולסקי במחאה הוא שיתוף פעולה בין חילונים לדתיים. למרבה הצער, היו גם תגובות עוינות כלפי היוזמה, שהקשו על שיתוף הפעולה והחזירו את הדו שיח למקום של "אנחנו" נגד "הם": "התגובה הראשונית לדף הגיעה מצד חילונים, בעיקר חילוניות, חלקם אתאיסטים. נאלצתי להסיר מהעמוד כמה אנשים ותגובות שהתעקשו להפוך את האירוע למלחמה בדת ובדתיים והתבטאו בשפה שהביעה זלזול באמונותיהם של אחרים. מאוד משמח אותי שבינתיים ראיתי שהצטרפו לעמוד גם דתיות, למרות שהן עדיין סמויות".לא מייצג את כולם. הרב אבינר (פלאש90)

עוד מקל בגלגלים של שיתוף הפעולה נובע מעצם פעולת החשיפה בפרהסיה, שהיא טבעית וקלה יותר לצד החילוני. בשלב זה, רוב התמונות בדף הן של נשים חילוניות, שרגילות להצטלם וממילא לא מקפידות על לבוש צנוע. אז איך משכנעים נשים דתיות לשנות את התפיסה שלפיה אסור להן להיחשף ולהראות את גופן בציבור?

"זה עוד סטריאוטיפ על הציבור הדתי שחייב להישבר. הוא נכון כשמדברים על חרדיות, ואליהן אכן קשה מאוד להגיע, בעיקר לאור העובדה שמדובר כרגע בקמפיין אינטרנטי, בזמן שלמרבית החרדיות אין גישה לאינטרנט. אבל דתיות לאומיות צעירות, שפעילות בפייסבוק, הן מודרניות לא פחות מאיתנו. הן מצטלמות באינסטגרם, הן מבלות במסעדות ובהופעות, והן מבינות אפילו טוב יותר מאיתנו שהרב אבינר לא מייצג אותן או את הציבור שלהן. והן אלה שצריכות להרים את קולן".