"אדם שסימל את אחדות התורה והמשפט"

ברחוב אבן שפרוט בירושלים, על גבול השכונות שערי חסד ורחביה – השכונה החרדית העתיקה מזה, ושכונת האקדמאים והמשכילים מזה – עומד בית האבן הישן שבו התגורר השופט מנחם אלון במשך יותר מ-60 שנה. כתפר שמחבר את שתי השכונות הירושלמיות הללו, כך היו חייו של אלון: משפטן ואיש אקדמיה, שורשיו נטועים בעולם הישיבות הקלאסי ובאוצרות הרוח היהודיים, ענפיו משתרגים אל הפילוסופיה ואל תורת המשפט, והוא מבקש, תמיד מבקש, ליצור חיבורים, להרכיב את האחת בתוך השנייה, לשדך בין השורשים ובין הענפים. בשבוע שעבר הלך אלון – אחד מגדולי המשפטנים שקמו למדינת ישראל, שמפעלו האקדמי ופסיקותיו הפכו לאבני פינה – לבית עולמו, מותיר לדורות הבאים את השלמת המלאכה.       "סבא מנחם ייחד ייחודים עם כל ברכה וחיבוק לנכד, לנין ולאורח". (צילום: אמיתי אלון)

מנחם אלון נולד בשנת 1923 בדיסלדורף שבגרמניה למשפחה אורתודוקסית. כשהיה בן 13 עלה ארצה עם משפחתו, ובגיל 15 החל ללמוד בישיבת חברון היוקרתית בירושלים, לאחר שקיבל אישור מיוחד ללמוד בישיבה חרף גילו הצעיר. הוא למד משפטים בבית הספר הגבוה לכלכלה ולמשפטים בתל אביב וסיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1948. בהמשך שימש עוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן. בשנות ה-50 החל ללמד משפטים באוניברסיטה העברית ואף הקים בה את המכון לחקר המשפט העברי. ב-1973 יצא ספרו המונומנטלי "המשפט העברי" על שלושת כרכיו – מפעל חלוצי ורחב יריעה, שבו פורש אלון את יסודותיו של המשפט העברי, את מבנהו ואת מרכיביו. על מפעלו המחקרי זכה ב-1979 בפרס ישראל. שנתיים קודם לכן, ב-1977, מונה לכהן כשופט בבית המשפט העליון, תפקיד שמילא במשך 16 שנה. ב-1983 אף היה מועמד לנשיאות המדינה, אך הפסיד לחיים הרצוג. בחמש שנותיו האחרונות בבית המשפט העליון אף כיהן כמשנה לנשיא.

ד"ר אביעד הכהן, דיקן מכללת שערי משפט ומרצה למשפטים באוניברסיטה העברית, פגש  את השופט אלון לראשונה בילדותו. הכהן, שלימים התמחה אצל אלון והיה לאחד מתלמידיו המובהקים, פגש את השופט בשמחה משפחתית, ונזכר איך התרשם מן השיחה בגובה העיניים שניהל המשפטן אלון עם ילד צעיר שכמותו. "הוא היה יכול לשבת ולדבר איתך במשך רבע שעה, בגובה עיניים ובלי התנשאות, ולאחר מכן לשוחח עם שופטי העליון או עם שרים או עם פרופסורים בהרווארד, והכל באותו אופן. הוא הצליח לפתח יחס אמיתי של חיבה לכל אחד, זה אפיין אותו".

" נכדו אמיתי: סבא מנחם היה האדם החם ביותר שהכרתי. כמו שהעולם כולו מתקיים באנרגיית השמש, שמולידה את האור והחושך ואת כל תוצאות החיים, אנחנו כולנו ילדים של סבא. היתה לו יכולת מופלאה להאיר לכל אדם בכל זווית ולהיות נוכח גם בתקופות חשוכות. הוא יצר תוכן עמוק שעבר לילדיו ולכל כוכבי הלכת שסבו סביבו "
עם סיום לימודיו באוניברסיטה החל הכהן להתמחות אצל אלון - תקופה מרתקת שנחרתה בו והשפיעה על דרכו המשפטית. "העבודה לצדו היתה מרתקת", מספר הכהן, "היתה לו דייקנות יוצאת דופן, מין פיקחות של גליצאי עם קפדנות של 'יקה'. הוא היה יכול לקחת פסק דין ולכתוב אותו 30 פעם, עד שכל נקודה וכל פסיק יהיו במקום. כל דבר נבדק ביסודיות פעם ועוד פעם, מתוך שיקול דעת ולא מחיפזון. היתה לו גם אינטואיציה משפטית מצוינת, מה שהמשפטנים מכנים 'חוש המומחיות של השופט'. היה לו מין חוש לאן פסק הדין צריך ללכת. הוא תמיד שאף שהפסקים יהיו לא רק נכונים משפטית, אלא גם צודקים".

מה למדת מהעבודה המשותפת איתו?

"היה לי מרתק במיוחד להתבונן בדו שיח שהוא היה מנהל עם השופטים האחרים, בעיקר עם השופט ברק. היו ביניהם חילוקי דעות וכל אחד ניסה לשכנע את השני, אבל היה שם יחס של הערכה וכבוד. הם כיבדו מאוד אחד את השני. זה היה ויכוח ענייני, לשם שמים, כמו בין שני אקדמאים. עוד דבר שאפיין אותו היה אופי הכתיבה שלו. התפיסה שלו היתה שחלק מפסקי הדין אינם נכתבים לשעה, אלא הם פסקי דין שיש בהם מסר לדורות. היו פסקי דין שכתב שהיו מאוד ארוכים וניתן היה להשמיט מהם חלקים רבים, אך הוא מראש ראה את מלאכתו לא רק כמכריע וכשופט, אלא כמי שתפקידו לחנך ולהטמיע ערכים. אין ספק שהוא פעל מתוך תודעה היסטורית, שיש לו תפקיד – להחיות את המשפט העברי ולהטמיע אותו במשפט המדינה כחלק אינטגרלי ולא רק כעיטור סופרים".

"הוא החיה את המשפט העברי בתורת שכזה", אומר השופט בדימוס מישאל חשין, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, "מאות אלפים במדינת ישראל לומדים תורה, וזה לא מגיע לאף אחד, זה נשאר בבתי המדרש. הוא גאל את זה. גם בפסיקה שלו הוא הטמיע את הנושא הזה ולא ויתר עליו". חשין אף מציין את הפסיקה של אלון בעניין חברות נשים במועצות דתיות, פסיקה שזכתה לכינוי "בג"ץ לאה שקדיאל". "אם זה היה בא מפי, אז זה דבר של יום יום", אומר חשין, "כשזה בא מפיו, זה דבר דרמטי. הוא למעשה סכר את פיהם של שומרי מצוות שהתנגדו לצירוף נשים למועצות דתיות בכך שהראה שהדבר הזה נסבל ויכול לעבוד".  

"הוא היה כותל המזרח שלי". חשין (פלאש90)
חשין פגש את אלון לראשונה בעת לימודיו באוניברסיטה. חשין היה סטודנט צעיר, אלון היה אסיסטנט של אחד המרצים. אך המפגש המשמעותי היה כשהחל חשין לכהן כשופט העליון, בשלהי כהונתו של המשנה לנשיא אלון. "הוא היה כותל המזרח שלי", מספר חשין בגילוי לב, "הוא נשא הגחלת בתחום המשפט העברי, ולפחות פעם או פעמיים בשבוע, כשהייתי נתקל בשאלה בענייני יהדות, הייתי נכנס אליו ללשכה ושואל אותו, וכמובן שהדברים היו מתגלגלים ושאלה קטנה הפכה לשיחה ארוכה. למדתי תורה מפיו. השורשים שלו היו נטועים בהוויה היהודית המסורתית של שומרי מצוות; הוא לא היה חרדי כלל. הוא מעולם לא כפה על אחרים, אך כאשר עקרונות התנגשו, הוא ידע יפה מאוד לעמוד על שלו".

מתחת לגלימת השופט ולכובע המשפטן היה אלון איש משפחה, נשוי לרות ואב לחמישה: הבנים השר לשעבר בני אלון, הרב מוטי אלון, הסופר ארי אלון והשופט ספי אלון, והבת עורכת הדין טלי אלון-בן אשר. "סבא מנחם היה האדם החם ביותר שהכרתי", מספר בנו של בני, נכדו אמיתי אלון, בשיחה עם "המוסף", "כמו שהעולם כולו מתקיים באנרגיית השמש, שמולידה את האור והחושך ואת כל תוצאות החיים, אנחנו כולנו ילדים של סבא. היתה לו יכולת מופלאה להאיר לכל אדם בכל זווית ולהיות נוכח גם בתקופות חשוכות. הוא יצר תוכן עמוק שעבר לילדיו ולכל כוכבי הלכת שסבו סביבו".

איפה הרגשת את התוכן הזה?

"בכל מיני מקומות. בשירים שהביא מבית אביו, שירים שכל נכד שר בזמנים המדויקים לכל שיר ולכל אנחה הנלווית לשיר, אנחת רווחה של שבת ואנחת דאגה של מוצאי שבת, ובין האנחות יש שירים ומילים וחוכמה עתיקה שסבא העביר בעצם נוכחותו בחדר. התוכן עבר גם בארון הספרים העתיקים שממלאים את הבית. לאן שהסתכלת ראית ספר - סגור על הקיר או פתוח עם סיכות מתכת שמראות את המקום האחרון שסבא חקר בו וחיבר אותו לחיבור האחד והיחיד של חייו. היה לו בחייו רק חיבור אחד. אפשר לראות בכל מילה שכתב ואמר איך הכל אחד ביצירתו הגדולה, הכל עניין אחד פשוט. מסופר בתלמוד על רבי יוחנן הסנדלר, שהיה מייחד ייחודים עם כל תפירה בנעל. סבא מנחם ייחד ייחודים עם כל ברכה וחיבוק לנכד, לנין ולאורח. כזה הוא היה".  

על מה חשבת בהלוויה שלו?

"בכיתי על לכתו של אדם שסימל את האחדות של התורה והמשפט, של הגבוה והנמוך. סבא ידע לראות בעיניו איך אור אינסוף מאיר כל פינה בכדור הארץ, ולהראות לכל תלמיד, לכל ילד ונכד על פי יכולתו לקבל את המשפט 'אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום'. זו הגדלות שלו. אלו דרכו ולימודו. כל הפרטים המסובכים הם חלק מאחד שלם ופשוט. ועכשיו, אחרי לכתו של המורה שהאיר את היומיום שלנו, הדברים חוזרים להיראות מסובכים. וזאת הרגשת הבדידות וההיפרדות שכמהה לאור שיאיר ויחבק. השאלה הראשונה שסבא שאל אותי תמיד היתה: 'אתה לומד?', ו'מה אתה לומד?'. המסר היה שהלימוד הוא העניין; לא הידיעה הסטטית, לא הקיבעון שבידע, רק הלימוד, שמוביל לענווה וללימוד נוסף. הלימוד הוא דרך החיים. סבא למד כל חייו ולימד, וזו, במילה אחת, הדרך שלו, דרך הלימוד וההקשבה".דרך הלימוד וההקשבה. הרב בני אלון בלוויית אביו (פלאש90)  

ילדיו ונכדיו הלכו לכיוונים שונים ומגוונים. איך הוא התייחס לזה?

"סבא היה פלורליסט גדול עם קבלה אינסופית של מגוון אנושי ורוחני. כנכד שהוריד את הכיפה למדתי מסבא, מורי ורבי, את השיעור הגדול ביותר: שיש אדם שגורם לך לרצות לברוח, יש אדם שגורם לך לרצות להיות אדם טוב יותר בהשראתו, ויש אדם שגורם לך להרגיש שאתה כבר אדם טוב. הכי טוב והכי אהוב בעולם. סבא היה אדם כזה. לידו הרגשתי צדיק וישר, פתוח ומוכן ללמוד וליהנות מאורו העוטף והחם. גם על זה בכיתי בהלוויה: שלא אזכה עוד לברכתו, שהמשיכה לי את הרגשת האור שהיתה לי לצדו. כל מתיקות ואור שיש לנו במשפחה הם מתנה שקיבלנו מבית סבא ז"ל וסבתא שתחיה, שפשוט אהבו אותנו וקיבלו אותנו, כל אחד וייחודו ודרכו".