יורד מהיציע, עולה למגרש

יותר משש שנים לא דרכה כף רגלי באיצטדיון טדי. זה לא שפעם הייתי מאלה שחיים משבת לשבת ומורידים חולצה ביציעים עם הגב למשחק, ובכל זאת - ארבע-חמש פעמים בשנה הייתי מתייצב כדי להכניס קצת תרבות ספורט לפנאי שלי, ובעיקר כי כמו רוב הילדים שגדלו בעיר הזאת בתחילת שנות ה-90 גם לי היתה בלב פינה חמה, לא מוסברת, לצהובים-שחורים עם המנורה על החולצה.

שש שנים לא הייתי שם, וקצת אירוני שהסיבה שגרמה לי לעזוב היא אותה סיבה שבשמה הגעתי שוב ליציעים. היום אני יכול לומר שהייתי שם כשזה התחיל, ובחרתי לעצום עיניים, לסובב את הגב ופשוט לא להיות שם יותר. כשהתחילו קריאות ה"מוות לערבים", קמתי והלכתי. במשך כל השנים ליוויתי את הקבוצה מרחוק, קורא את מדורי הספורט ביום ראשון, מתעדכן מדי פעם באתרי האינטרנט, ושם לב שעם הזמן הדיווחים בעיתונות הספורט נהפכים לדיווחים שמקומם במדור הפלילים. קראתי איך לאט לאט קהל האוהדים שנחשב להכי טוב וחם במדינה תופס מקום של כבוד בחוד החנית של תהליך הקצנה ושנאת זרים ששטף את המדינה בשנים האחרונות. וכבר לא הרגשתי שייך.

צילום: תומר נאור

מישהו שאיני זוכר את שמו אמר פעם ששני דברים בעולם הזה לעולם לא מחליפים: אמא וקבוצת כדורגל. צדק. באמת שניסיתי. באופיי אני אדם שקול, מיינסטרימי לחלוטין - אפילו הצבעתי ליאיר לפיד בבחירות האחרונות. הפועל קטמון, לדוגמה, יכלה להיות יופי של קבוצה בשביל אחד כמוני. נמאס לי כבר להתנצל בכל פעם שאנשים מגלים שאני אוהד של בית"ר - "לא הייתי מנחש עליך בחיים" - ולהסביר שוב ושוב שבתוך תוכי שוכן ילד ירושלמי שראה " אז באמת נמאס, נמאס לי ולעוד רבים אחרים מכך שלקחו לנו את הפינה הספורטיבית שלנו והפכו אותה לשופר של דעות שוליים מקוממות, למשכן של אלימות חשוכה ורוויית שנאה ובורות. ואחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתי - חזרתי. לא רק בגלל הקבוצה, אלא כי אני מרגיש שהמלחמה באותם ילדים טיפשים שקוראים לעצמם אוהדים היא בעצם המלחמה של כולנו, המלחמה על איך אנחנו רוצים שהחברה שלנו תיראה " בעיניים נוצצות את אוחנה וחרזי לוקחים אליפות, "אבל אני כבר לא הולך למשחקים".

אז באמת נמאס, נמאס לי ולעוד רבים אחרים מכך שלקחו לנו את הפינה הספורטיבית שלנו והפכו אותה לשופר של דעות שוליים מקוממות, למשכן של אלימות חשוכה ורוויית שנאה ובורות. ואחרי כל כך הרבה זמן שלא הייתי - חזרתי. לא רק בגלל הקבוצה, אלא כי אני מרגיש שהמלחמה באותם ילדים טיפשים שקוראים לעצמם אוהדים היא בעצם המלחמה של כולנו, המלחמה על איך אנחנו רוצים שהחברה שלנו תיראה. יותר מדי זמן שתקנו, נותנים לכוחניים ולאלימים - מיעוט אנשים שעושה רעש ונזק פי כמה מגודלו היחסי - לתת את הטון מימין ומשמאל, פשוט כי אני ועוד רבים כמותי משכנו בכתפיים ועצמנו עיניים, ובחרנו ללכת למקום אחר. לא עוד.

בשבוע האחרון הקמנו קבוצת פייסבוק שקוראת לרוב השפוי להתייצב לדגל. גם אל תוך הקבוצה הזו הסתננו כמה אוהדים שדאגו להזכיר לנו מה הם חושבים עלינו ועל הרעיונות המגוחכים שלנו על האפשרות לאהוד בלי לקלל. הגדיל אחד מהם וכתב לנו: "מהרסייך ומחריבייך ממך יֵצאו". תהיתי אם הוא יודע שנבואת הנחמה שנתן הנביא ישעיהו התכוונה לכך שגורמים עוינים שהשתלטו על העם (במקרה ההוא ממלכות זרות) יעזבו אותו לנפשו. ואכן, הנבואה מתגשמת. הבנים האובדים חוזרים, ואילו המחריבים והמהרסים מאיתנו יֵצאו.

לפני כמה שעות ראיתי מה קורה כשחבורה לא גדולה של אנשים בוחרת למחוא כפיים במקום לשרוק בוז, בוחרת לשיר שירי הלל במקום שירי נאצה וקללות, מונעת מאהבת אדם (וקבוצה) במקום מיצרים אפלים של שנאה ובורות. אני מאמין שהיום הוצת ניצוץ, והניצוץ ידליק להבה שתפיץ חום שירחיק את אותה אפלה אנושית בחזרה אל המחשכים הראויים לה.

זה לא יקרה היום, וגם לא מחר. טבען של חיות פרא הוא להשתולל כשהן מרגישות את הסוף. החיה שגדלה בקרבנו מרגישה זאת היטב, והיא משתוללת, מקללת, זורקת אבנים ושורפת משרדים. אבל היא מרגישה את הסוף. וזו המשימה של כולנו, לא רק של אוהדי בית"ר, או אוהדי הספורט. זו המשימה של כולנו, מכל הזרמים והגוונים בחברה, אנשי שיח ותקשורת ובעלי מקצועות חופשיים. אפשר לחלוק על דעתו של השני, אבל יש קווים שאסור לחצות. המהפכה התחילה. הגיעה שעתם של בני האור להביס את בני החושך.