בראשית היתה אלימות

התלהמות, שיח שנאה ואלימות מילולית היו מהנושאים הראשונים שנחקרו בתרבות הרשת בראשית שנות ה-90. המאמר הראשון שהעלה את האפשרות כי מאגר נתונים יכול להתגבש לכדי קהילה וירטואלית נכתב בעקבות תקרית יוצאת דופן של המחזת "אונס" דמותה של אחת המשתמשות באמצעות תוכנת התחזות. החוקרים הסכימו שהאחראית לקלות הבלתי נסבלת של אלימות ברשת היא האנונימיות: היא אמנם נשאה על כתפיה את התקוות לחופש ביטוי ולשוויון בין מגדרים ומעמדות, אך תיאוריות פסיכולוגיות מוקדמות כבר הזהירו כי בחסותה של האלימות נותן האדם דרור ליצריו האפלים בקלות יתרה. שיח השנאה הוא המחיר של חופש הביטוי, מחיר שרבים ממשתמשי הרשת עדיין מוכנים לשלם.

Thinkstock
בשנות ה-2000, כתוצאה ממגמות כלכליות וחברתיות שהפכו את הרשת לפחות אנונימית,  התברר כי למרות דחיקתה של האנונימיות אין נסיגה באלימות ובשיח השנאה ברשת. בניגוד לציפיות החוקרים, שיח גזעני, קללות, הטרדות, התלהמות ואיומים התקיימו גם כאשר משתמשים זוהו בשמם המלא ובסביבה כמו פייסבוק, שבה הם מקושרים לכל העמיתים, המשפחה והחברים שלהם.

באמצע שנות ה-2000 הוצעו כמה הסברים תרבותיים לתופעה. פרופ' ברנדה דנט, למשל, כתבה על תקרית בפורום של ישראלים החיים בסן פרנסיסקו, שביניהם שוררת היכרות מחוץ לעולם המקוון, והציעה כי סגנונות השיח הישראליים, ה"דוגרי" וה"כסאח", תורמים לכך שבין ישראלים מתקיימת יותר התלהמות ברשת, גם כאשר הם מזוהים. עוד טענה דנט שלהתלהמות יש תפקיד משחקי ברשת, ויש לראותה כדו קרב מילולי שלא תמיד עומדת מאחוריו כוונה אלימה.

חוקרי השיח מנחם בלונהיים, שושנה בלום-קולקה וגונן הכהן השוו בין ויכוחים חריפים בתוכניות אירוח טלוויזיוניות לבין הספרות התלמודית, וזיהו את ההתלהמות כמנגנון של לכידות חברתית שמטרתו הסופית היא להביא להסכמה. גם ברשת אפשר לזהות תפישה דומה של משתמשים התוקפים כותבים ומשתמשים אחרים כחלק אינטגרלי מהדיאלוג הבריא במסגרת הקהילה. המנגנון נחשף בדרך כלל כאשר המותקף שובר את הכלל הבלתי כתוב, נעלב ופורש לתדהמת המתקיפים. לדוגמה: מגיב שהתלהם בבלוג של ח"כ לשעבר אהוד יתום והביא לסגירתו, כתב ליתום באופן אישי שאינו מתנצל על מה שאמר אך מבקש שיתום ייתן לאש לשכוך, ימשיך להפעיל את הבלוג ויישאר בדיאלוג.

• " כאשר אדם כועס ישוב לבדו מול המסך, קל לו יותר לבטא את דברי הכעס במייל או בטוקבק ולחוש שהוא עומד מאחוריהם ויכול להיות מזוהה עמם, בעוד שפנים אל פנים ייתכן שהיה מרסן את עצמו "

במחקר שערך ב-2011 ד"ר צביקה רייך מאוניברסיטת בן גוריון בשיתוף עמיתים מרחבי העולם, שבו רואיינו עורכי עיתונים מקוונים מובילים, התברר כי בכל מדינה יש הסבר תרבותי להתלהמות ולשיח שנאה במרחב הרשת שלה. הצרפתים ייחסו זאת למסורת הפולמוסית שלהם, הבריטים לחוצפה הבריטית וכך הלאה. לאור זאת, רייך סיכם כי ראוי לחזור ולחפש הסבר אוניברסלי לתופעה, שאינו האנונימיות. אחד ההסברים האפשריים הוא עצם היותה של התקשורת מתווכת. על אף הטכנולוגיות המודרניות שאיפשרו לנו לתקשר ללא תלות בגוף ובנוכחות הפיזית, בני האדם הם עדיין יצורים גופניים בבסיסם, וייתכן כי חווית הממשות אינה נהירה לנו דיה כאשר הגוף אינו מעורב. כאשר אדם כועס ישוב לבדו מול המסך, קל לו יותר לבטא את דברי הכעס במייל או בטוקבק ולחוש שהוא עומד מאחוריהם ויכול להיות מזוהה עמם, בעוד שפנים אל פנים ייתכן שהיה מרסן את עצמו.

הפילוסוף עמנואל לוינס מדגיש את חשיבותם של הפנים דווקא בעידן שבו התרגלנו כל כך להסתדר בלעדיהם. לדידו של לוינס, הפנים הם שמעוררים בנו את הרגש המוסרי כלפי האחר:
מתוך תחרות צילומי האינסטגרם – כנס לשון ראשון 2013 בפניו של אדם אנחנו רואים את הניצוץ האלוהי שבו ואת האחרות שלו, אותם מטענים עלומים שייצוגי פנים ברשת אינם מסוגלים לשעתק עבורנו בהצלחה. קל מאד לגלוש ברשת כקהל הצורך מדיה, וכך להתבונן באחרים כבתכנים שאנחנו יכולים לדבר עליהם (לא אליהם), שאנחנו לא נוגעים בהם ואחראים להם גם כאשר אנחנו עדים למצוקותיהם. גישה זו מאפשרת להבין את האנשים הצופים בנער המתכנן את התאבדותו בשידור חי ביוטיוב ואינם עושים דבר.

הדרך לשיח מוסרי ותרבותי ברשת מתחילה בגישה לגלישה, בהבנה שאנו נכנסים למרחב, גם אם אינו פיזי, שאנו פוגשים בו בני אדם ממשיים, ושיש לדברינו השלכות והשפעות גם אם אנחנו לא חוזים בהן מיד במו עינינו. אם אנחנו רוצים לחיות בעידן גלובלי וירטואלי שבו התודעה מתקיימת גם בנפרד מהגוף האנושי, כדאי שנפתח כללים של מפגש ושל כבוד הדדי מחוץ לגבולות הגוף. 
 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי