סיפור על אהבה וחושך

 

הן הגיעו לכאן לפני כ-100 שנה כדי לבנות עולם חדש ולהגשים את חלום יצירת האישה החדשה – אישה שתשתווה בעצמאותה לגברים. כמה עשרות מהן היו ממקימות עין חרוד. הן כתבו על עצמן ועל עולמן: כיצד נאבקו על שוויון עם הגברים, כיצד מחו על ששתקו והושתקו וכיצד נאבקו בכבליו של העולם המסורתי שממנו באו ובפרשנות הגברים לעולם החדש שיצרו. הן חיו בתשוקה גדולה וחוו כישלונות רבים וכואבים. לבסוף, ויתרו על מאבק השחרור שלהן כנשים כדי להגשים את החלום המשותף להם ולגברים, החלום הלאומי. "החלוצות" מספר על חייהן הסוערים דרך היומנים שכתבו.

 

מצד אחד, זהו עולם שייצוגיו הציפו את המסך ואת ספרי הלימוד והפרוזה בישראל, ומצד שני, זהו מצבור של עדויות שמעולם לא נשמע. רשמים מהחצר האחורית של הסיפור המרכזי. החיבור בין קריינות של טקסטים מתוך יומני הנשים ובין אופן עריכת הסרט כמונטאז', הבנוי מחומרי ארכיון מראשית ההתיישבות שאין להם כמעט קשר ישיר להתרחשות, מייצר דריסת רגל אותנטית ומרגשת בעולם שחדל מלהתקיים. הסרט נדמה, רוב הזמן, כמסמך אותנטי מהתקופה. 

 

"חלוצות" עוסק בחיבור בין האישי לפוליטי, כפי שהוא עולה מבין נבכי הנפש שנדחקו לתוך דפי יומן אישי וסודי: סערות רגשיות ודעות פוליטיות מוצקות, שרק דפים כמו אלו יכלו לשאת אז. הקסם הגדול של הסרט הוא חוסר הצנזורה שמאפיין כתיבה למגירה - מעין טיפול עצמי, בבדידות ובקשיים האישיים שאין להם מקום תחת משטר הפאתוס הלאומי המתהווה.

 

לכאורה, התמה המרכזית של הסרט היא הדרתן של הנשים ממוקדי הכוח וממנגנוני ההנהגה: מי שהיו כוח פמיניסטי חזק שעזר לבסס את ההתיישבות - בחקלאות, בבנייה ובהתוויית מערכות החיים - נדחקו לאחר התבססות היישוב מהוועדים המנהלים ומתהליכי קבלת ההחלטות. גם במקומות שבהן נשים כן נכחו, ניכר שחששו להביע את דעותיהן ולהשתתף בצורה שוויונית. אגב, לא כך היה הדבר בתחומי החיים האחרים: הלול, השדות, המכבסה וכמובן החינוך והטיפול בצברים הראשונים תופעלו כולם בידי נשים, שבפועל החזיקו למעשה את הכלכלה ההתיישבותית. " בד בבד עם מעגל העלילה החיצוני - המאבק הפמיניסטי - הולך ומתגלה אט אט מעגל פנימי, שבפני עצמו קורא תיגר על האתוס הציוני. כוחו הוא בעצם ניסוח העדויות הללו – חשיפת הפרטי, הרגשי, הרומנטי "

 

אלא שבד בבד עם מעגל העלילה החיצוני - המאבק הפמיניסטי וסימון השוביניזם שבו לקתה המהפכה הציוניות - הולך ומתגלה אט אט מעגל פנימי, מרגש ויפה, שבפני עצמו קורא תיגר על האתוס הציוני. כוחו הוא בעצם ניסוח העדויות הללו – חשיפת הפרטי, הרגשי, הרומנטי. כל אותם הערכים שההתיישבות, מסיבותיה הידועות, בחרה לדחוק ולטשטש. ואולי זו בעצם העמדה הנשית האמיתית שנוקט "חלוצות": קריאת תיגר על הרעיונות הגדולים על ידי חתירה תחתיהם בביקורת חריפה שמכילה כנות והתבוננות כואבת על המקום. כי "חלוצות", במידה רבה, לא עוסק בפוליטיקה הגדולה של הפמיניזם, אלה מספר על קבוצה של נשים צעירות שרצו לחוות אהבה; לחוות רומנטיקה בעולם חדש וטוב שחלק מהגשמתו היתה לאפשר לעצמן לחוות אהבה וזוגיות שוות זכויות ומשוחררת. 

וכך, מולי נופי עמק יזרעאל, טבריה והכנרת, נבנה לו סיפור על אהבה נכזבת. אכזבה מההרואיות המאצ'ואיסטית המלחמתית. בהתאם להיגיון הזה, הבמאית בוחרת להציג את המוות הראשון בסרט כמוות שאינו קשור בגבורה, אלא באהבה זוגית לא מוצלחת: נחמה ואהרונצ'יק ספק מתאבדים ספק רוצחים זה את זה באקט בלתי הרואי בעליל. המוות הזה מעלה תהיות על אובדן האישי. האם האדם יכול להתגבר על הרצון בבעלות, או שיוכל להשלים עם יחסים ארוטיים מחוץ לזוגיות? שאלה זו שבה ומהדהדת לאורך כל הסרט. 

 

ככל שהוא מתקדם, הנשים מגלות שהמהפכה, שנועדה לשנות סדרי עולם, עושה חסד עם הגברים הרבה יותר מאשר עם הנשים. ברמה הציבורית, עמדות הכוח והניהול נותרו בידיהם, וברמה הפרטית, הם עושים כעת בגלוי את שבעבר עשו בסתר: מכוח האידיאלים המהפכניים, הם מרשים לעצמם להחזיק מאהבות. היומנים סופחים לתוכם את הכעס, הייאוש והאכזבה מהמצב החדש. 

 

ביומנים מתגלים גם עדויות על הפרימיטיביות של הערבים לעומת המודרנה הקיבוצית. לערבים אין שם והם בדרך כלל מלוכלכים. באחת העדויות מספרת חברת קיבוץ על כך שהיא נאלמת כאשר היא פוגשת את העם השכן ומהרהרת האם גם בפגישות הבאות בעתיד השתיקה תישמר. כשערבייה שואלת אותה אם הילדים שלידה הם שלה, היא עונה שהיא המטפלת, והצער שהערבייה מביעה בתגובה ממוטט את הגבולות בין העמים ומחבר בין הנשים.

* "חלוצות", מהחודש בסינמטק תל אביב, בסינמטק ירושלים ובמוזיאון חיפה.