גרעין העניין

נדמה ששורש ההחלטה של אלישיב רייכנר להקדיש ספר שלם לתחום ההתיישבות החברתית לא נבע רק מהתעניינות סטנדרטית בנושא, אלא דווקא מתוך החלטה אישית שקיבל לפני 20 שנה -  ללמוד בישיבת ההסדר שהוקמה בזמנו בירוחם. בהמשך הוא השתקע בעצמו בעיירה הדרומית הקטנה והחל לפתח מתוכה קריירה עיתונאית ענפה.

 
רייכנר. כתב מתוך הוקרה והערכה, ומתוך ניסיון להילחם בבורות 

בספרו החדש, "דווקא שם", יוצא רייכנר למסע בין דמויות שעקרו ממקומן כדי לייסד גרעינים שונים במקומות אחרים. בין השאר הוא פוגש את משה סלומון, שהקים רשת גרעינים קהילתיים בקרב הקהילה האתיופית ברחבי הארץ; את הרב צפניה דרורי, שהקים את אימפריית ישיבת ההסדר בקרית שמונה; את סגן שר החינוך אבי ורצמן, שחזר לעיר הולדתו באר שבע כדי להקים בה גרעין תורני; את הרב יהושע שפירא, שהקים את ישיבת ההסדר הראשונה בגוש דן; ועוד ועוד.

"אני גר בירוחם כבר 20 שנה, מאז שהגעתי לישיבת ההסדר כאן", פותח רייכנר ברקע שהביא אותו לבחון דווקא את נושא ההתיישבות החברתית ולשטוח אותו על פני ספר שלם, "יש כאן קהילה שאני חלק ממנה. בעבר גם עבדתי במדרשה שטיפלה בנושאים כמו התיישבות אידיאולוגית. הנושא תמיד ריתק אותי. לפני שמונה שנים יצאתי למיני מסע בשביל כתבה ב'מקור ראשון'. נסעתי לקרית מלאכי, לקרית גת, לאופקים ולשדרות, וזה עשה לי חשק לעוד. לכן, חשבתי גם להרחיב את זה לספר שלם".

רצית גם להעביר מסר כלשהו, מעבר לתיעוד עצמו?

התכלית כאן בספר כפולה. קודם כול, אני מרגיש שיש בורות גדולה ונטייה להכללה בכל הנוגע לגרעינים. אמחיש לך את הכוונה: באמצע שנות ה-80 הגיעו שתי קבוצות - אחת לאילת ואחת לירוחם. שתי הקבוצות הללו ממחישות את ההבדלים במושג הגרעינים. הקבוצה באילת היו יוצאי מרכז הרב, והחבר'ה בירוחם היו בוגרי שמינית שהתגייסו לגרעיני נחל משימתיים של בני עקיבא. השוני בין הקבוצות הללו עצום. גם האידיאולוגיה היתה קצת שונה, ולמרות זאת, שתי הקבוצות האלה כלולות בהגדרה גרעינים תורניים. זו הסיבה הראשונה שבגללה יצאתי למסע הזה - כדי לנפץ את הסטיגמות ולייצר הבנה ברורה יותר של המציאות.

"הסיבה השנייה: מתוך הוקרה והערכה לאנשים שהובילו את התהליכים הללו, חשבתי שראוי שאנשים ייחשפו אליהם, יכירו אותם, יבינו מאיפה זה בא, ושהאנשים האלה יהפכו למודל לחיקוי. בעידן שבו כל מי שמופיע בתוכנית ריאליטי הופך לסלב, אחת המטרות של הכותבים היא להעצים אנשים שבאמת עשו משהו במדינה. מבחינתי, הספר הזה הוא הזדמנות לשים זרקור על אנשים שביצעו שינויים משמעותיים בזירה החברתית".

לא גרעין. קהילה

רייכנר הגיע מההתנחלות אפרת בשנת 93' לירוחם, לישיבת ההסדר שבדיוק נפתחה אז ביישוב הדרומי הקטן. הוא מספר שמתוך 30 תלמידי ישיבה במחזור הראשון, עשרה נשארו לגור במקום, ואת האחוזים המרשימים מנמק בחינוך החברתי שקיבל לאורך השנים. אחרי שנישא לאשתו, החליטו להצטרף לגרעין התורני בירוחם, ומאז הם כאן, כלומר, שם.

מה מצאת בירוחם שאין באפרת?

 "יש מגוון מרתק של אוכלוסייה, שזה דבר שתורם לאדם שחי בתוך מרקם כזה, ולדעתי, גם הופך אותו לאדם שמחובר יותר לחלקים מגוונים בחברה הישראלית. זה גם תורם לחברה, בכך שאנשים שונים חיים ביחד. מעבר לכך, יש דברים שקשורים לאופי היישוב ולנוף, אבל הסיבה העיקרית היא כאמור מגוון האוכלוסייה".

עטיפת הספר המסע שאליו יצא רייכנר כדי להוציא את "דווקא שם" כלל ביקורים רבים בגרעינים התורניים ובקהילות המשימתיות, כמו שהוא מכנה אותן, ובתוך כך נחשף ללא מעט מראות, ריחות וטעמים בתוככי החברה הישראלית. אבל אחד הרגעים נטע בו תובנות מהותיות במיוחד, לדבריו. "ד"ר איילה בלוך מאריאל נתנה לי תובנה יפה מאוד", הוא אומר, "היא דיברה על החשש שלה מקבוצה סגורה שתתפתח במקום מסוים. כדי שזה לא יקרה, היא אומרת, האנשים בגרעין צריכים להיות שייכים לכמה מעגלי השתייכויות. כלומר, אם כחבר גרעין תהיה פעיל בו זמנית גם בוועד בית הספר ובוועד השכונה, לדוגמה, כך חברי הקבוצה ייטמעו באופן משמעותי באמת בקהילה. אף אחד לא רוצה להתבדל, כולם מדברים בשפה של השתלבות, וזה בהחלט הכיוון. אגב, בסוגריים אגיד שרוב הגרעינים לא אוהבים את השם 'גרעין' וחותרים להחליף אותו בשם מרוכך יותר, כמו קהילה".

הרעיון יפה ואידיאליסטי, ללא ספק. השאלה היא עד כמה גרעינים חברתיים הצליחו לחולל מהפכות של ממש.

 "זהו, שהמילה 'מהפכה' קצת גדולה מדי, למרות שאפילו אני השתמשתי בה בכריכה. מדובר בעיקר בשינויים בתחומי חינוך, דימוי ונדל"ן. אם אתה שואל אותי, אני חושב שהשינויים הגדולים ביותר חלו אצל אנשי הגרעינים עצמם. הם השתנו, התחברו יותר לחברה הישראלית. זה רווח לחברה כולה, כי בעיניי, אם כולם ייצאו מהמגזריות שלהם ויתחברו למשהו יותר רחב - הסולידריות תגבר.

"נוסף על כך, צריך להגיד שכל נושא השינויים הוא דבר שצריכים לדבר עליו בצניעות. עם כל הכבוד, יש דברים שאנשי הגרעינים לא יכולים לעשות. קבוצות כאלה לא יכולות לחוקק חוקים, לסלול כבישים וכו'. רק המדינה יכולה לעשות. גרעין גם לא יכול לחולל מהפכות גדולות ביישובים, כי בשביל זה צריכים את האוכלוסייה הוותיקה. מה שכן, מעניין לציין שיש אחוז ניכר מחברי הגרעינים שהם בני המקום, שבעבר יצאו ואז חזרו כחלק מהגרעין, וכך יש להם מעמד אחר, יש להם יותר כוח לפעול".

נופלים וקמים

אבל אני מניח שגם לא הכול ורוד. מהם הקשיים המרכזיים של בני הגרעינים בכל הנוגע להשתלבות בסביבה? לא אתפלא אם מדובר בקשיי ילדיהם להשתלב במערכות החינוך הקיימות.

 "תתפלא, אחת התובנות המעניינות שיצאו לי מהספר היא שרובם המוחלט של אנשי הגרעינים טוענים שהשילוב דווקא תורם לילדים שלהם. זו לא הנקודה. אולי לראשונים שהגיעו היו מערכות חינוך פחות חזקות, אבל זה פחות האישיו. האתגר הכי גדול הוא הניכור שעלול להיווצר בין הקבוצה החדשה לבין כלל האוכלוסייה. זה לדעתי האתגר שהכי מטריד את האנשים וגורם להם לחשוב איך לעשות שזה לא יקרה".

רובם מצליחים בכך?

 "השאלה היא את מי אתה שואל. כולם רוצים להצליח בזה, אבל בכל מקום יש סיפור שונה. תמיד יהיו גורמים, הרבה פעמים פוליטיים, שהגרעינים מפריעים בעיניהם. אבל אם נעשה סקר, נמצא לדעתי שרוב האוכלוסייה אוהבת את פעילות הגרעינים ומברכת עליה. תמיד יהיו כאלה שירגישו שזה בא על חשבונם, ואת חלקם גם אפשר להבין. הרי אם יש לך מקום בעמדת כוח, ואז באה קבוצה חזקה בעלת רקע סוציו-אקונומי חזק, זה עלול לאיים עליך. קיבוץ גלויות זה כואב, אבל אין לנו את הפריבילגיה לוותר על הניסיון הזה".

כללת בספר רק סיפורי הצלחה. למה לא לדבר גם על הכישלונות? מן הסתם, היו לא מעט כאלה.

 "אני לא מזכיר כישלונות מוחלטים, אבל כן מדבר על קשיים. יש בספר תיאורי קשיים של גרעינים שקמו ונפלו וקמו מחדש, כמו אריאל ודימונה. לא ראיתי צורך להקדיש פרק מיוחד לכך. אני גם לא מתבייש לומר שהמטרה שלי היא להעצים את המפעל ולעודד אנשים להיות שותפים בו. לא ברחתי מקשיים, מדילמות וממחלוקות, אבל מנגד, גם לא ראיתי צורך לפרט את כל המקומות שניסו להקים גרעין ולא הצליחו".