דיוקן המקווה כיצירת אמנות

בעיני ישראלים רבים – ובעיקר ישראליות – חוויית הטבילה במקווה היא חוויה מוזרה, לא נעימה, רחוקה ומנוכרת: בריכת מים קטנה ומזוהמת למראה בסביבה לא תמיד סימפטית שנועדה לטהר את האדם מטומאתו. את הריטואל הזה פוגשות מאות אלפי כלות לפני חתונתן, והוא מלווה, לא פעם, בתחושה של דחייה ורצון 'לסיים עם זה כמה שיותר מהר'. נשים רבות מתארות את הטבילה כחוויה טראומטית, כזו שהן לא רוצות לחזור עליה פעם נוספת; בוודאי לא כאקט רוחני. אך נדמה שמשהו בתפיסה הזאת נסדק למראה פרויקט הסיום של החוג לעיצוב פנים במכללה למנהל, שבחר לצלול אל המים העמוקים של המקווה ולדלות ממנו הזדמנויות חדשות. בניצוחה של האדריכלית היידי ארד, נשלחו 18 סטודנטים וסטודנטיות ללמוד על חוויית הטבילה, על מקורותיה ועל הלכותיה ולנסות לעצב מקווה חדש, אחר – אקולוגי יותר, נעים יותר, מזמין יותר.

הדמיה מתוך פרויקט הגמר של רותם ביטון וסיאן קפן. קשר בין רוחניות ומים  

ארד, מנחת הסטודיו, היא אדריכלית שעוסקת בשנים האחרונות בבנייה אקולוגית בת קיימא. בכל שנה היא בוחרת בנושא אחר לפרויקט הסיום, והשנה החליטה לעסוק בריטואל יהודי. הפנייה למקווה היתה בחירה נועזת ומרתקת. התוצאות היו מפעימות. "ישנם סטודנטים שנצמדו להנחיות ההלכתיות, וישנם כאלה שראו את המקווה כאירוע של היטהרות רשמית או רחצה, כמעט כמו ספא", אומרת ארד.

כחלק מעקרונות הבנייה האקולוגית, השתמשה ארד בעיקרון מחזור הבניינים. כך, הסטודנטים תרגלו את הפרויקט על בניין ברחוב יבנה 8 בתל אביב – בית ישן בן שתי קומות, ובתוכו הפליגו הסטודנטים על מחוזות הדמיון של המקווה. "בבנייה ירוקה אתה לא מקים בניין חדש בכל פעם, אלא לוקח בניינים קיימים, בתוך עיר, ומעניק להם עיצוב פנים מחודש", אומרת ארד, "אסור היה לפרוץ מגבולות הבניין. מעבר לחוויה החללית, הסטודנטים היו צריכים להתמודד עם נושאים מהותיים של בנייה בת קיימא, כמו תאורה טבעית, אוורור טבעי, מחזור מים ועוד".

קרן שמש מאוחרת

רותם ביטון וסיאן קפן הם בני זוג, סטודנטים בחוג לעיצוב פנים. הם ניגשו אל יצירת המקווה האקולוגי מתוך העולמות המוכרים להם. רותם, שמתגורר ליד ראש הנקרה, שילב אלמנטים של גאות ושפל המוכרים לו מסביבתו הקרובה, וסיאן, חובבת צלילה, שילבה במקווה את האספקטים הללו. שניהם מספרים כי חוויית הטבילה במקווה המסורתי רחוקה מהם, אך "הקשר בין רוחניות למים תופס מקום חשוב בחיים שלנו", הם אומרים, "משם יצרנו את זה".

את שתי הקומות ברחוב יבנה בתל אביב הפכו ביטון וקפן למקווה אטרקטיבי. בקומת הכניסה יש חדרי המתנה, מקלחות ומלתחות; תקרת הזכוכית של הקומה הזאת מציגה את המים של המקווה בקומה מעל. המקווה עצמו הוא חלל פתוח שבו ארבע קוביות - לכל אחת דלת משלה - ובהן מים בעומק של שלושה עד ארבעה מטרים שמאפשרים גם לצלול פנימה. התקרה שקופה ומכניסה דרכה קרני שמש, ובין בריכה לבריכה יש שבילי מעבר. " הרבה אנשים, כולל אנחנו, לא מרגישים בנוח עם המקוואות היום. רצינו ליצור משהו יותר נעים, שייתן חוויה רוחנית אישית ואינטימית. כשאתה נכנס לטבול במקום שבו יש חלל גדול שמושפע מאור, מתקרה נמוכה ומזוויות שונות, זה אחרת "

חוסר הנחת של הזוג מן המקוואות הקיימים בא לידי ביטוי בפרויקט הזה. "הרבה אנשים, כולל אנחנו, לא מרגישים בנוח עם המקוואות היום", אומרים השניים, "רצינו ליצור משהו יותר נעים, שייתן חוויה רוחנית, אישית ואינטימית. כשאתה נכנס לטבול במקום שבו יש חלל גדול שמושפע מאור, מתקרה נמוכה ומזוויות שונות, זה אחרת, זה שונה מכל דבר מוכר. הניסיון היה לקחת את המקווה למקומות שיכולים לדעתנו לשדרג אותו. לכן השתמשנו הרבה בטבע – באור, במים - כדי ליצור אווירה נינוחה יותר".

גם ארד מסכימה שהחוויה הזאת יכולה להיות אחרת. "תחשוב שאתה נכנס לחלל מאוד מאוד חשוב, ופתאום קרן שמש או קרן אור נכנסת לחלל ושוטפת את המים באור ובברקים הקטנים האלה", היא אומרת, "האם זה לא הופך את זה לחוויה יותר עוצמתית? על זה אני מדברת. כבני אדם, אנחנו מגיבים לסביבה שלנו, וככל שהסביבה, ברמה העיצובית, תהיה עוצמתית יותר, תשלב יותר אור וטקסטורה, זה יהפוך את המקווה ממקום חשוך ומלוכלך למקום שנותן לך התנסות עזה. אתה יוצא מהמקווה ומרגיש שיצאת מתוך משהו חזק, שחווית משהו ברמ"ח איבריך". 

דימוי נוסף מתוך הפרויקט של ביטון וקפן  

ומה לגבי הקבורה?

גם הסטודנט אסף אוחיון אינו נוהג לפקוד את המקווה, אך הפרויקט סקרן אותו ואתגר אותו. גם הוא לא נצמד לכללים ההלכתיים שנוגעים לטבילה, בעיקר בתחום ההפרדה המגדרית. אוחיון יצר מקווה לגברים ולנשים שעוצב בהשראת בתי המרחץ הרומיים. הוא שונה מן המקווה המסורתי לא רק בכך, אלא גם בצורתו המיוחדת, שמעניקה תחושה רוחנית ומרגיעה. "זה כבר לא המקווה המסורתי", מודה אוחיון, "אלא יותר כמו בית מרחץ עם טיפולים אלטרנטיביים ואקטים של טוהרה". 

המבנה של אוחיון מחולק לשלושה חללים: חלל נשי, חלל גברי וחלל משותף. בקומה הראשונה נמצאת הבריכה המשותפת, בהשראת בתי המרחץ הרומיים, ובקומה השנייה חדרי טיפול וטבילה מגדריים. אוחיון שם דגש גם על יצירת אווירה אסקפיסטית, המנותקת מרחשי העיר והסביבה. הפרוגרמה של המבנה שלו מדברת על פרטיות ואינטימיות בחללי הרחצה המופרדים ועל פתיחות כלפי חוץ בחלל הרחצה המשותף. גם הוא השתמש באלמנטים אקולוגיים, כגון אצירת מי גשמים והזרמתם לבריכות השונות ושימוש במשחקי אור וצל. "אני חושב שלפרויקט שלי ישנה היכולת לקרב בין חילונים לדתיים", הוא אומר, "במקווה יכול להתרחש המפגש בין אלו שרוצים לטבול ולהיטהר ובין אלו שמעוניינים בחוויה של רחצה עירונית, שונה מן הקיים והמוכר. דווקא מקווה כזה, מנותק מן הסביבה, שקט וייחודי, יכול ליצור את המפגש הזה".   " במקווה יכול להתרחש המפגש בין אלו שרוצים לטבול ולהיטהר ובין אלו שמעוניינים בחוויה של רחצה עירונית, שונה מן הקיים והמוכר. דווקא מקווה כזה, מנותק מן הסביבה, יכול ליצור את המפגש הזה "

המקוואות האקולוגיים עוררו עניין רב ואף הגיעו לשולחנם של אנשי המשרד לשירותי דת, שהתלהבו מן התוצאות הסופיות ודיווחו כי הם ישקלו את תרגום הרעיונות הללו במערכת המקוואות הארצית. "זה יפתח לעולם החילוני אפשרות להגיע למקום הזה, בלי להרגיש חנוק", אומרים הזוג ביטון וקפן, "יש הרבה נשים חילוניות שלא הולכות למקווה כי זה לא אינטימי ולא נעים; זה מחניק. בפרויקט הזה ניסינו לעשות משהו אחר".

היידי ארד מדגישה כי המקוואות הם רק נושא אחד בתחום המפגש בין עיצוב הפנים והאקולוגיה ובין הריטואל היהודי שאפשר לעסוק בו. "הקבורה היהודית, למשל, יכולה להיעשות בכל מיני צורות אחרות", היא אומרת, "גם חתונה יכולה להיות לגמרי אחרת – לא רק אולמות האירועים, אלא אפילו החופה יכולה להיות מקום שמתכתב עם הנוף, עם השמש. אפשר לקחת את זה למקומות מדהימים. אני חושבת שיש משהו עוצמתי מאוד במקווה, כי הוא הוא הכי אישי ואינטימי – זה רק אתה, הגוף שלך, המים והחלל".