סלח לי, אבל אתה נושך את צווארה

לאורך חיי אני מוקפת רוצחים סדרתיים, סדיסטים חסרי רחמים, אוכלי נבלות שבעים, והחלק הכי נורא בסיפור הזה - מדובר במשפחה היקרה שלי ובחבריי האהובים.

אולי תחשבו שתיאור כזה הוא הגזמה פרועה ולא מציאותית, אבל צמחונים וטבעונים רבים בוודאי יזדהו עם תחושות אלו.

 
באמת לא אכפת לכן מהמותק הזאת? (צילום: ת'ינקסטוק)

בגיל הנעורים החלטתי להפסיק לאכול את גופותיהם של בעלי חיים, ובשנה האחרונה אני גם מנסה להיגמל מההפרשות שלהם. לא מדובר בתהליך קל: מזון מן החי זו התמכרות, עונג חושי וחוויה תרבותית מעשירה. מדובר בטעמים נוסטלגיים או חדשים ומסקרנים ובמוצרים זמינים וזולים המרכיבים את מרב התפריט המוצע לרכישה במרכולים ובמסעדות.

כצמחונית, את מעט הידע שהיה לי על תעשיית החלב והביצים הצלחתי להדחיק, אך בשנים האחרונות, עם הגידול במספר האנשים שבוחרים בטבעונות, נפוץ גם המידע על התעשייה. וברגע שמתוודעים לעובדות, קשה להתווכח איתן או להדחיק אותן שוב ושוב ושוב.

חומת ההדחקה נסדקת

וזו מהות העניין - ההדחקה. היא זו שמאפשרת לאנשים שמעידים על עצמם כי הם הומניים, שוחרי שלום, אכפתיים, בעלי השכלה ורגישות חברתית - ואפילו חובבי חיות וטבע - להמשיך לאכול חיות ולתמוך כלכלית ורעיונית בתעשיות הבשר, הביצים והחלב האימתניות.

אמנם הבשר אינו מקור מזון מבחינתי, ואני לעולם לא מתפתה לטעום חתיכת גופה חרוכה, אבל אני כן יכולה להזדהות עם תחושת ההדחקה; קל ונוח יותר לא לחשוב ממה מורכבת עוגיית החמאה הנימוחה שמוגשת לצד הקפה או לראות בפיצה עסיסית ריפוד קיבה מנחם אחרי לילה של שתייה מרובה.

אבל ככל שהמודעות עולה, כך חומת ההדחקה נסדקת. העוגייה כבר אינה נימוחה כל כך אם מדמיינים את הגופה המעונה של הפרה האומללה - מקור החמאה - שנאנסת תדיר בידי עובדי המשק במכשיריהם, זאת כדי להרות במהירות, ובאותה המהירות להתנתק מעגלה הצעיר, שלרוב מועבר לשחיטה וחוזר חלילה. והביצים בבצק כבר צורבות את הלשון ומעלות תמונות של אפרוחים זכרים צהובים הנחנקים באטיות מייסרת בשקית פלסטיק אטומה בפח האשפה. לא מעורר תיאבון במיוחד.

כצמחונית או טבעונית, לא קל לחיות בחברה שבה שחיטה והתעללות מתועשת והמונית בבעלי חיים זו דרך חיים נורמטיבית; חברה שבה אנשים שבחרו לא לשתף פעולה עם מכונת העינויים נחשבים למשונים, צדקנים וחלשים. מכל עבר אנחנו נחשפים לדימויים של בשר מדמם, מעושן, חתוך וקצוץ, לעתים בתוספת תווית אירונית מחרידה של פרצופי תרנגולות או פרות מחייכות או מטיילות להן בשלווה באחו הדמיוני של אנשי מחלקת השיווק הציניים, במשחטה זו או אחרת.

ריבוי האזכורים של בשר, חלב וביצים בחברה שלנו מקצין את האבסורד בתלונות של קרניבורים נגד טבעונים, המנהלים תעמולה נגד אכילת מזון מן החי ושוטפים את המוח לילדים תמימים שרק רוצים ללעוס את הנקניקייה בשקט. צאו לנו מהצלחת, הם אומרים. לטבעונים/צמחונים אין את הפריווילגיה הזאת. הצלחת שלנו נתונה לביקורת ולהגחכה.

למי יש כוח להטיף?

הדילמה הטבעונית על קצה המזלג (ת'ינקסטוק) אך לא רק משרדי הפרסום והטוקבקיסטים מגנים על זכותם ה"טבעית" של בני האדם לאכול בעלי חיים; לרוב גם האנשים הכי קרובים אלינו אוכלים חיות, וזו כבר התמודדות הרבה יותר קשה. איך מצליחים לאהוב את ההורים, בני הזוג ובנות הזוג ואת החברים שמשתפים פעולה עם מנגנון העינויים האכזרי ביותר שהאדם יצר במוחו המעוות? איך מנשקים את בת הזוג על השפתיים אחרי שסיימה לעכל נתח גופה? איך יושבים בארוחה משפחתית שבה נושא השיחה העיקרי הוא טיב הסטייקים המדממים על צלחות החרסינה של סבתא?

כצמחונית היחידה, או בין היחידות, בשולחן, הנושא נוטה לעלות כמעט מדי ארוחה: לא בא לך חתיכה? כמה זמן את צמחונית? אז מה את אוכלת? ושלל אמירות שחוקות שחבל לבזבז עליהן את הנייר הווירטואלי. מי מאיתנו, הצמחוניות והטבעוניות, לא התלבטה בשאלה אם לפתח את הדיון בפעם המיליון או לסכם את הנושא בתשובות קצרות של כן ולא.

לדבר על טבעונות/צמחונות/אכילת מזון מן החי זו הרי עבודה במשרה מלאה ולרוב מאוד לא מתגמלת (ממש כמו עבודה אמיתית בשוק הישראלי). לרוב אני נקרעת בין השאיפה לגרום לאנשים, בעיקר אלו הקרובים אליי, להבין את חומרת מעשיהם ולפקוח את עיניהם לזוועה, ובין הרצון לנורמליות מדומה, להסכמה שבשתיקה. למי יש כוח להתעמת, להתגונן ולהטיף מדי ארוחה, שלוש פעמים ביום. אוכל הרי אמור להיות מקור של בריאות ואנרגיה, חוויה חברתית מגבשת והנאה.

לכן, לרוב אני בוחרת להתעלם, לא להיכנס לוויכוחים, לא להתעצבן, והכי חשוב, לא להטיף. אבל כמו שבוודאי שמתם לב מהכתוב עד כה, כוונות לחוד ומעשים לחוד. לעתים קרובות מדי הגישה המזלזלת, המתגרה והכוחנית של אוכלי הבשר מוציאה אותי מהכלים. הוויכוחים מתלהטים, האווירה מתעכרת וקשרים אישיים אף נהרסים. עם השנים הבנתי שבנושא הזה אני חייבת לעשות עסקה עם השטן - אני אבטיח להטיף לכם, הקרניבורים, כמה שפחות, ובתמורה אני דורשת כבוד בסיסי, ולא רק כלפיי, אלא גם לבעלי החיים שמקריבים, ללא בחירה, את חייהם, גופם ועצמאותם בשבילכם.

בשורה התחתונה, למרות התסכול הרב, אני בוחרת לצמצם את כמות הוויכוחים, השכנועים והריבים בנושא, לפחות עם הקרובים אליי. אין לי שליטה בהם, אבל יש לי שליטה בעצמי (במידה זו או אחרת). אני כן מאמינה שחשוב להציף את הנושא גם אם זה הורס לנו את מצב הרוח או את הארוחה: חשוב לדבר על מקור הבשר, החלב והביצים שרוב האנשים קונים באריזות מנוליינות בסופר. " ריבוי האזכורים של בשר, חלב וביצים בחברה שלנו מקצין את האבסורד בתלונות של קרניבורים נגד טבעונים המנהלים תעמולה נגד אכילת מזון מן החי. צאו לנו מהצלחת, הם אומרים. לטבעונים/צמחונים אין את הפריווילגיה הזו. הצלחת שלנו נתונה לביקורת ולהגחכה "

לעומת זאת, הצפת הנושא מבחינה ציבורית היא זו שהביאה באחרונה לעלייה באחוז הטבעונים באוכלוסייה. לכן אני מעריצה את האנשים שנלחמים בתעשיית הבשר הצמאה לדם, במנגנוני הפרסום תאבי הממון ובהדחקה החברתית, הו ההדחקה הארורה.

לחבריי ולמשפחתי הקרניבורים, אנא גלו רגישות, חוכמה ואיפוק כשאתם דנים בבחירה שלכם לאכול בעלי חיים ותזכרו שזו בחירה. ולחבריי וחברותיי הצמחונים והטבעונים, בחרו את המאבקים שלכם, ולו רק לרווחתכם הנפשית. זכרו שאיש מאיתנו איננו נזיר הודי שמכסה את פיו במסכה כדי לא לבלוע חרקים מעופפים ולגרום למותם; כולנו חוטאים באי מוסריות זו או אחרת, ועל כן חשוב לא למהר להטיל קלון על האנשים הסובבים אותנו. עדיף להפנות חלק מהאנרגיות שעוד נותרו לנו למאבק כלכלי ואידיאולוגי במנגנוני תעשיית הבשר ההמונית ועוזריהם. והכי חשוב לזכור - אנחנו, הטבעונים, לא הקורבן. בעלי חיים הם הם הקורבן האמיתי.