צפיפות החומר

מהווידאו ארט, דרך המוזיקה האלקטרונית וכלה בתוכניות דוקו-ריאליטי, בלוגים ומניפסטים פייסבוקיים – אין ספק שהמודלים המסורתיים של יצירה, בכל המדיומים, עוברים טרנספורמציות מואצות. תוסיפו לכך כוחות שוק היפר-קפיטליסטי, צייטגייסט פוסטמודרניסטי (ועוד כמה "איזמים" לפי ראות עיניכם), והרי לכם עולם חדש, שבין היתר מבקש להבין את עצמו ולברר את עצמו לדעת.

 
מתוך הפסטיבל. הזמנה להתמודדות עם הדיאלקטיקה של הצפיפות (צילום: מיכל פתאל)

בתוך הליך הבוררות הזה נשאלת בין היתר השאלה: מה מקומה של השירה בתוך כל הסיפור הזה? האם גם מוסד השירה, אולי מן העתיקים בתולדות דברי האדם, הופך לעוד מוצר על המדף? האם השירה מתחרה ב"מוצרים" אחרים? או אולי יש לה כבר "קביעות" – מעין ותק שמגן עליה מפני השחקנים החדשים במגרש? והאם המצב שונה בארץ מאשר במקומות אחרים בעולם?

פסטיבל השירה "מטר-על-מטר", שהתקיים השבוע זו השנה השישית בירושלים, מנקז לתוכו חלק מן השאלות הללו, מברר אותן, יוצר איתן, ובסופו של דבר קורא בקול: לשירה – גם אם בהקצאה של מטר רבוע לאדם – יש מקום. ועוד איך.

הגאולה שבמרחב צפוף

"'מטר על מטר', כשמו כן הוא", כתב לי בתכתובת אישית המשורר ומנהל הפסטיבל גלעד מאירי, "זהו פסטיבל שרואה בצפיפות המקומית והגלובלית הזמנה להתמודדות עם הדיאלקטיקה הטעונה של מרחק וקרבה. זהו התבלין הסודי שהפך את 'מטר-על-מטר' לאירוע שבו האנושי נישא מעל לספרותי".

אני קורא את דבריו וחושב לעצמי שרק בפסטיבל של משוררים (ואולי של קופירייטרים, שהם בעצם משוררים תעשיתיים, במקרה הטוב) היו יכולים לחשוב על שם כל כך מעניין. אבל בשירה כמו בשירה, חומרי הגלם המעניינים ביותר מצויים במציאות היומיומית מסביבנו.

"ההשראה לשם", הוא מסביר, "נוצרה על ידי דרישת המשטרה למרחב של מטר על מטר לכל משתתף; למעשה, המשטרה הגדירה באופן סמלי את המרחב הישראלי של הנאה ובטיחות על בסיס נדל"ני. אבל זה השתלב לנו עם קונספט נוסף: זהו פסטיבל שהתגבש ונוצר על ידי מקום לשירה, שישב באזור השוק ונחלאות. כשמרחב הסמטאות הדחוס הדהד מצב קיומי רב תרבותי, חברתי ופוליטי (ישראלי, ירושלמי, יהודי, מוסלמי, פלסטיני, עדתי) אשר בו חייבים סקטורים שונים לחלוק משאבים מצומצמים. האסוציאציה הספרותית של הסיטואציה היתה אופיו המהותי של השיר – המעט שמחזיק את המרובה, הווה אומר, הגאולה במרחב צפוף טמונה בקבלת האסתטיקה של השיר – בהבנת סוד הצמצום".

אמנם סוד הצמצום ידוע למשוררים ולמיסטיקנים (ולמעט מדי אדריכלים), אני חושב לעצמי, אבל הוא לא מידע זמין לציבור שמופצץ בחומרי טעם וריח. טבעיים או מלאכותיים - זה כבר לא משנה. האם האתיקה של הצמצום עדיין יכולה להתחרות באתיקה של תרבות השפע? האם יש עוד מקום לשירה במרחב הציבורי שלנו?

"אם אחרי אושוויץ יש שירה, אזי כל עוד המין האנושי קיים, תהיה שירה", כותב לי מאירי בהחלטיות, "לאור זאת, גם הקפיטליזם הצרכני לא יוכל להעלים את השירה העברית. אבל אף על פי שהיא חיונית לרוח האנושית, היא בעלת סקס אפיל צרכני נמוך. לכן, היחס אליה חייב להיות כאל טובין ציבורי, כאל אוויר, כאל רוח. התקדים לכך הוא בתפיסת יצירות לשוניות חיוניות כטובין ציבורי, למשל, השפה העברית והתנ"ך. מכאן, אני ממליץ לקדם את השירה באמצעות חקיקה, הקצאת משאבים, חינוך ואמצעים אחרים שיקנו לה תשתיות קיומיות והתפתחותיות. קידום שירה הוא גם אקט הצהרתי: הצבת השירה בראש סדר העדיפויות הלאומי היא הכרזה על ישראל כמדינת אהבה".

המשורר ארז ביטון (צילום: מיכל פתאל)  מאירי אינו משורר של כורסאות, דהיינו, אינו מאלה שרק הוגים וחולמים; הוא גם עושה בעצמו. יש לו רזומה של אקטיביזם תרבותי הכולל את הנעת מאבק המשוררים לצדו של רועי צ'יקי ארד ויוזמת חוק המשוררים, שמטרתו לעגן בחוק את מוסד השירה העברית, בעיקר במערכת החינוך, כדי שהשירה תוכל להשתחרר מן הסטראוטיפ המרטירי שדבק בה לאורך ההיסטוריה; סטראוטיפ שמאירי סבור שהוטמע כבר על ידי רבים מן המשוררים עצמם, שחלקם מתנגדים בשל כך ליוזמות החקקיקתיות שלו (יצחק לאור, למשל, הוא בין המבקרים החריפים של היוזמה).

"אפלטון קרא להוציא את המשורר אל מחוץ לפוליס (למדינה) כי יצירתו איננה אמת, אלא מבדה, ובכך מטעה את האדם, ותפיסתו אומצה בתרבויות רבות בעולם. דחיית המשורר מהפוליס, ממנגנוני כוח ושליטה, כרוכה מבחינתו בחסכים חומריים. ההדרה הופנמה על ידי המשורר, ובהיעדר תמורה חומרית ליצירתו, אף גרמה לו למצוא פיצוי במודעות מטאפיזית; המשורר אימץ זהות בדויה של חצי אל המתגורר במגדל שן וניזון מכבוד. מכאן גם הדעה הקדומה והנצלנית שללא סבל ומרטיריות הרואית, המשורר לא יוכל ליצור. כך נוצרה נדנדת הסאדו-מאזו הספרותית: החברה נהנית לדכא את המשורר, והמשורר נהנה להיות מדוכא".

לתפוס את קול העתיד

עם המוטיב הזה של ה"מוקצה" שיחקו מארגני הפסטיבל באופן יצירתי שעולה בקנה אחד עם הקונספט של מטר-על-מטר. מושבי הפסטיבל התקיימו בשוליים של הבמה, בגינות ציבוריות, בבתי קפה, בחנויות פרחים ובסופרמרקטים. ככה פתאום, איפה שיש מטר על מטר פנוי, יש מקום לשירה.

גם בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" וממשתתפי הפסטיבל, דיבר עמי על מקומם של השירה ושל המשורר בחברה. "זה הכול תלוי בקונטקסט", הוא אומר, "יש לך מקומות כמו צרפת, ששם באופן מפתיע מוסד המשורר נעלם לחלוטין מן המרחב הציבורי והפך להיות משהו נישתי לגמרי, ולעומת זאת, דווקא באנגליה ובארצות הברית, שהן חברות קפיטליסטיות יותר, מוסד המשורר זוכה לכבוד רב. בבריטניה קיים מוסד ממלכתי שהוא מעין 'משורר החצר': זה תפקיד רשמי, תואר שנותנים למשוררים חיים. שיימוס הינדי היה אחד מהם למשל, והוא נותן לשירה כבוד אדיר. ושוב, קח את גרמניה, שידעה משוררים גדולים כגתה ושילר, והיום זה נעלם לגמרי מן המפה הציבורית. גם שם זה הפך לנישה, כך שהכול תלוי בקונטקסט ובאוכלוסייה של כל מקום ברגע נתון".

ומה דעתך לגבי מה שקורה בארץ? האם גם כאן זה נישתי? 

"בארץ לשירה יש תפקיד חשוב, ולראיה הפסטיבל הזה, כי השירה היא המקום שבו הלשון העברית מתבטאת באופן הכי טהור שלה. אמנם היום אני יכול להגיד שזה לא תמיד מתבטא כמו שצריך, אבל עדיין המשוררים משחקים בשפה, וזה מראה שהלשון היא עדיין דבר שנורא חשוב לישראלים בכל צורותיה".

את מקומו בסצינת השירה ממלא בני ציפר כעורך, ולא כמשורר, אשר בין היתר גילה וטיפח משוררים צעירים כגון אוהד ובר (שהעביר לציפר פתק עם שיר במסעדה) ושי דותן, גם הוא מהמשתתפים בפסטיבל. בעקבות אחד המושבים בפסטיבל שעסק ביחס שבין עריכה ושירה, שאלתי אותו מה בדיוק מקומו של העורך בהליך היצירה הכל כך אינטימי של השירה. אם גם ככה צפוף כאן, איפה העורך נכנס?

"כעורך, התפקיד שלי זה לשמר את הניצוץ שקיים ברגע הגילוי. בתוך כל החומר שמגיע אליי, לתפוס את הכישרון של העתיד, את האדם שיש לו קול מאוד מקורי ולתת לו במה. לאחר מכן, יש את האלמנט של ההתערבות בתהליך יצירת השיר. זה קורה לעתים שאתה מקדם משורר שאתה מרגיש שהוא טוב אבל לא מושלם; הוא לא בשל. אתה מגלה את הפוטנציאל שיש בו, אבל אז יש עבודה בלכוון אותו להגיע לקול העצמי שלו, וזה מה שאני עושה".