דברים שרואים מכאן

"בית לחם", סרטו של יובל אדלר על פי תסריט שלו ושל עלי וואקד (לשעבר כתב השטחים של Ynet), בועט לך בבטן מהשנייה הראשונה ונועץ אותך עמוק לתוך הכיסא, אך לא שוכח לרגע לדאוג שגם תנוע בו באי נוחות מול רצף האירועים. זהו סרט אקשן מותח ואפל המציית לקצב של מטרונום הוליוודי, אך הוא כשר למהדרין ועשוי מתבלינים ישראלים-פלסטינים; מתוארת בו הדינמיקה בין כוחות המודיעין הישראלי ובין משתפי פעולה וכוחות פלסטיניים חמושים.

 
סנפור (שאדי מרעי) ואחיו הגדול, מתוך "בית לחם". הופך קרביים 

במרכז הסרט מערכת היחסים המורכבת בין רזי (צחי הלוי), רכז נפת בית לחם של השב"כ, ובין סנפור (שאדי מרעי), אחיו הצעיר של מפקד גדודי חללי אל אקצא בעיר. האח הגדול הוא המבוקש מספר אחת של השב"כ שמוציא פיגועים במרכזי הערים הישראליות באופן תדיר, ועל ידיו דמם של 30 אזרחים שנרצחו בפעולות טרור.

עם פתיחת הסרט, אנחנו נשאבים לתוך ניסיון סיכול פיגוע שנכשל, או לחלופין, מבצע התנגדות מוצלחת של התנזים: פעולת טרור נגד אזרחים ישראלים ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים. נקיטת הלשון הדואלית – פיגוע טרור מול פעולת התנגדות – היא כמעט בלתי נמנעת בכל הנוגע לסרט הזה, שלא בוחר צד במובן הפוליטי הצר של המילה ומציג את התרחשויות "כפי שהן", תוך שמירה על זיקה חזקה למציאות. "בית לחם" מצליב פעם אחר פעם עלילות מקבילות הנעות בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני, ונקודות ההשקה האנושיות ביניהן גורמות לרתיחה רגשית אצל הצופה.

נאמנות כפולה

בהיותו נער צעיר, גויס סנפור כמשתף פעולה על ידי השב"כ בלחץ ומניפולציות בעקבות מעצרו של אביו על ידי הצבא הישראלי. רזי, הרכז, החל לבנות איתו מערכת יחסים מטפחת המבוססת על מודל של אב ובנו. איש השב"כ נכנס לריק שאליו סנפור גדל - מציאות אלימה וחסרת חמלה - וסיפק לו אהבה, אוזן קשבת ותמיכה פיננסית. אלא שבבסיס מערכת היחסים הזאת ניצבו אינטרסים: מהצד של סנפור, הצורך להציל את אביו ולשרוד את המציאות הקשה של הכיבוש הישראלי; ומהצד של רזי, ההימצאות הכי קרוב שאפשר לאיברהים, אחיו של סנפור והיעד המודיעיני המרכזי.

במהלך הסרט היה נדמה לי לא פעם שאני עד ל"אחורי הקלעים" של כתבות החדשות שנוגעות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא רק מכיוון שהסרט מתאר מהלך אירועים שמזכיר כתבה כזו – מהלכי הפיגוע או לחלופין חיסול המבוקש – אלא מכיוון שהאופן שבו נכתב התסריט מתעלם כמעט לחלוטין מההקשר, מתוך הבנה עמוקה ובסיסית שהאינפורמציה והשיח הציבורי בנושא הם חלק אינטגרלי מעולמו של הצופה. נקודה זו כמובן מחזקת את ההתפעלות מהתסריט ומיוצריו, שהבינו כי העניין המרכזי בסיפור הוא לא התוצאה הסנסציונית, אלא הדרמה האנושית והטרגדיה של המזרח התיכון, שבה כל כלי משחק משפיע בתגובת שרשרת על מעשיהם על הכלים האחרים. " במהלך הסרט היה נדמה לי לא פעם שאני עד ל"אחורי הקלעים" של כתבות החדשות, לא רק מכיוון שהסרט מתאר קצב אירועים המזכיר כתבה כזו, אלא מכיוון שהאופן שבו נכתב התסריט מתעלם כמעט לחלוטין מההקשר, מתוך הבנה עמוקה שהאינפורמציה והשיח הציבורי בנושא הם חלק אינטגרלי מעולמו של הצופה "

כעת, כשהוא בן 17, מנסה סנפור לתמרן בין הדרישות של רזי לנאמנותו אליו ובין נאמנותו הטבעית לאחיו ולמשפחתו. אחיו ירד למחתרת, והשמועות אומרות שהוא משתף פעולה עם החמאס, שמעבירים לו סכומי כסף תמורת פעולות ההתנגדות שלו; כסף שסנפור בעצמו מעביר לכאורה מאיש קשר שלישי.

בזמן שאחיו במחתרת, את הפיקוד על תנזים בית לחם לוקח בדאווי (הייתאם עומארי), דמות מרתקת ומורכבת של בדואי-פלסטיני שמוצג כאנדרדוג בחברה הפלסטינית (הסרט מלא בניואנסים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים משני צדי המתרס), שעיקר עניינו הוא שימור כוחם של הפעילים החמושים ורדיפה אחר כספים שחייבים לו אנשי הרשות. את האחרונים מציג הסרט כמשתפי פעולה של האמריקאים והאירופים אך לא מתוך "שנאת מערב", אלא מתוך ביקורת על מנגנונים שלטוניים מסואבים, שכל עניינם הוא כוח.

בזמן שסנפור מעביר ידיעות לשב"כ ובד בבד עוזר לאחיו במקום מחבואו, עולים חשדות בקרב החמושים הפלסטינים בנוגע לשאלת הנאמנות שלו, ואט אט, שרשרת האירועים מביאה את העלילה לסחרור שאת סופו לא אחשוף, אך אומר שהוא הותיר אותי, כמו את כל שאר יושבי האולם, ישובים על הכיסאות בדממה מרה, שאכלסה את כל המיאוס והייאוש שהסכסוך המדמם הזה נושא, אך באופן שבו קולנוע הופך קרביים יודע לעשות.