אל בית אבי חי בירושלים נכנסו ביום חמישי האחרון כמה עשרות אנשים, גברים ונשים, אוחזים בידיהם עותקים של ספר אדום-חום קטן. התכונה לקראת האירוע שהוקדש לצאת ספרו החדש של מאיר שלו "שתיים דובים" היתה רבה. לא בכל יום יוצא רומן חדש של שלו. כקודמיו, גם "שתיים דובים" הספיק לכבוש בינתיים את רשימות רבי המכר ואת לב הקהל והמבקרים, ואותו הערב, מחברו התארח עם חוקרת הספרות בלהה בן אליהו לשיחה משותפת עליו.
שלו, במהלך האירוע בבית אבי חי: "ספר לא קל" (צילום: מעוז ויסטוך)
על פשעים ועבירות קשות
"שתיים דובים" מספר את סיפורה של רותה תבורי, מורה לתנ"ך במושב בצפון הארץ, שמגוללת את עלילותיהם של בני משפחתה – סבהּ זאב, בעלה איתן ובנם נטע, שנהרג מהכשת נחש. כבר בתחילת הספר מתגלה אופיו האימתני של הסבא זאב: הוא רוצח את המאהב של אשתו. בכלל, הספר רווי מוטיבים של קנאה, נקמה ואלימות; הוא שונה מספריו הקודמים של שלו, לא רק באפלה השורה בו, אלא גם בעובדה שהמספרת היא אישה. שלו עצמו מעיד שרותה תבורי היא המספרת הדומה לו ביותר.
"רותה מוציאה את סבא שלה טוב", הוא אומר, "בספרי הקודם, 'הדבר היה ככה', כתבתי באופן מאוד חיובי על סבתא שלי, והנה, אחרי שהוצאתי את הספר, הגעתי במקרה לבית הקברות בנהלל ופגשתי שם מישהי בת גילי שלמדה איתי בכיתה. היא אמרה לי: 'אתה באמת סופר מוצלח אם הצלחת לתאר את סבתא טוניה שלך כל כך טוב. גם רותה היא כזו".
מה לגבי ההזדהות עם הדמויות? האם גם שלו מצליח להזדהות עם דמות כה אלימה ונקמנית כמו סבא זאב? "הסבא עשה שני מעשים איומים", הוא אומר, "הוא רצח את המאהב של אשתו ומעשה נוסף שלא אספר אותו כדי לא לקלקל לאלה שעוד לא קראו. אני מאמין שכל מי שעוסק בכתיבה צריך להעמיד את עצמו במקום של הגיבור, כדי שהוא יוכל להבין אותו. ברמת התיאוריה, אני חושב שאני מסוגל לרצוח את המאהב של אשתי. זה משהו שאני יכול באופן תיאורטי להעלות אותו על הדעת. אבל המעשה השני, לקראת סוף הספר, הוא מעשה נורא שאינני יכול לדמיין את עצמי עושה אותו. כאן כבר לא הצלחתי להזדהות".
עטיפת הספר. עשיר בקונוטציות למקרא שלו תיאר באוזני הקהל את תהליך כתיבת הספר. "התחלתי לכתוב את הספר בלי שידעתי עליו הרבה", סיפר, "ידעתי שהגרעין היסודי של הסיפור הוא אדם שקרה לו מחדל נורא, והוא מעניש את עצמו על כך, ואז מתרחשת נקמה שמטהרת את נשמתו של האדם הזה וגואלת אותו.
"תוך כדי הכתיבה, הגיע אליי סיפור מעניין. ישבתי לאכול עם כמה חברים ותיקים, ואחת מהן, בת גילי, רצתה לספר לי סיפור שחשבה שיעניין אותי. היא קמה לספר לי את הסיפור, ולפתע אביה, שישב שם, אדם בן יותר מ- 80, אמר 'שבי, אני לא מוכן שתספרי'. הוא השתיק אותה. ביקשתי מהאישה השנייה שהיתה שם שתלחש לי באוזן את הסיפור, והסיפור היה על אדם שרצח את המאהב של אשתו ואת הדבר המזעזע שהוא עשה בהמשך. נחרדתי והחלטתי לכתוב את זה.
"הסיפור על הרצח הוא בוודאי אמיתי, אבל את הסיפור השני לא אימתתי, וזה גם לא משנה. אני לא כותב ספר היסטוריה. כתבתי ספר שגרעין מסוים שלו שמעתי כסיפור. בהרבה ספרים זה כך: ב'רומן רוסי' יש סיפור על ילד שטרף אותו צבוע – זהו סיפור אמיתי שקרה בכפר יחזקאל; גם ב'כימים אחדים' יש סיפור על גבר שמעסיק פועלת שחיה איתו ברפת, והוא קשור לסבתא שלי".
השפעות מקראיות
"שתיים דובים" עשיר בקונוטציות למקרא, וגם למקורות תלמודיים ומדרשיים. הוא משלב סגנונות כתיבה שונים ומגוון של משלבים לשוניים, אך האתגר מבחינתו של שלו היה לא הכתיבה בקולה של אישה, אלא הכתיבה בקולה של רותה תבורי.
"לקח לי זמן עד שיצרתי את השפה של רותה", אומר שלו, "מצד אחד, היא מורה לתנ"ך שמתענגת על השפה העברית, אך מצד שני, היא קצת פרחחית, וגם השפה שלה צריכה להיות בהתאם. ברגע שעיצבתי את השפה, היא קמה לתחייה מול עיניי. יותר ויותר נמשכתי לדמות שלה. גיבורים ספרותיים עושים לסופר שלהם תרגילים של שחקני תיאטרון: מבקשים סולו, זמן מסך, יחס. רותה יצרה איתי קשר עין. זה היה נחמד לכתוב מפי אישה; היא מצאה חן בעיניי, ובאמת נוכחתי לראות שהבעיה היא לא לכתוב בגוף אישה, אלא לכתוב בגוף של רותה תבורי, שהיא אישה מאוד ספציפית".
עד כמה נקשרו הסופר וגיבורת הספר, שואלת אותו בלהה בן אליהו. האם שלו ניסה להבין אותה, את מניעיה ואת מניעיהן של שאר הדמויות – סבא זאב, למשל, שנוקם נקמת דם? שלו הפתיע בתשובתו.
"לא תמיד אני יודע להסביר למה הדמויות שלי עשו מה שעשו ומה עבר לי בראש. ההשפעה האמיתית של התנ"ך עליי היא לא בשיבוץ פסוקים, אלא בשאילת תמות מקראיות. אחת מהן היא שהתנ"ך לא מסביר את הפסיכולוגיה של הדמויות שלו. אנחנו לא יודעים מדוע יעקב בכה ליד הבאר או מה הרגיש דוד כשעמד מול גוליית. כך גם אני לא יודע מה עבר על סבא זאב כשנקם את הנקמה". " ברגע שעיצבתי את השפה, הדמות של רותה, הגיבורה, קמה לתחייה מול עיניי. זה היה נחמד לכתוב מפי אישה; היא מצאה חן בעיניי, ובאמת נוכחתי לראות שהבעיה היא לא לכתוב בגוף אישה, אלא לכתוב בגוף של רותה תבורי, שהיא אישה מאוד ספציפית "
הספר מאחוריו. שלו לא יקרא את "שתיים דובים", כפי שגם לא קרא את הספרים הקודמים שלו – מרגע שהם כתובים ויוצאים לאור, הוא לא חוזר אליהם. הוא כותב אותם, עמל עליהם ימים ולילות, אך לא שב אליהם לאחר מכן.
בן אליהו ביקשה משלו לומר דברי סיום. "אני לא אגיד שזה היה ספר קשה לכתיבה, אבל הוא בהחלט לא היה קל", מודה שלו, "נתקעתי באמצע הכתיבה שלו למשך שנתיים שלמות. בדרך כלל כשאני נתקע באמצע ספר, אני מרפה וכותב ספר ילדים, ואחר כך חוזר לרומן בכוחות מחודשים. הפעם עזבתי את הספר הזה וכתבתי שני ספרים אחרים – 'ראשית' ו'הדבר היה ככה'.
"אחרי ששני הספרים האלה יצאו, חזרתי ל'שתיים דובים' הרבה יותר בשל, והצלחתי לסיים אותו. הוא באמת לא היה קל. מה שפתר לי את המצוקה והוציא אותי מחשיכה לאור היה עיצוב השפה המדוברת של רותה. התרגיל הזה בכתיבה סלל את הדרך לכתיבת הספר ואפשר לי לסיים אותו ולעמוד כאן לפניכם היום".
