המקף שמחבר בין ה"דו" ל"קיום"

אסמא אגבארייה-זחאלקה (צילום: אלדד רפאלי) כשנכנסים לגן הדו לשוני ביפו, שבו לומדים יחד ילדים יהודים וערבים, התחושה השלטת ברגעים הראשונים היא של מעין גן עדן, מקום אידיאלי. ילדים משני העמים מתרוצצים אלו לצד אלו, משחקים יחד בחצר, מערבבים לשון אחת בלשון אחרת, מקיימים חיים במרחב שהפוליטי והלאומי עוד לא חדרו לתוכו.

 

החזון הזה הוצג ביום חמישי האחרון באירוע של הסיעה התל אביבית עיר ללא גבולות, רשימה המורכבת מיהודים וערבים שמבקשת לחבר בין תל אביב ליפו, בין יהודים לערבים, וליצור, דרך החיים המשותפים, מצע שלו ואיתן לפיוס ולהבנה בין העמים. האם יש סיכוי לחזון הזה? האם הוא אפשרי?

 

רב לשוני-רב תרבותי

 

אסמא אגבארייה-זחאלקה היא עיתונאית ערבייה, אקטיביסיטית ופעילה פוליטית. בבחירות האחרונות היא רצה לכנסת מטעם רשימת דעם, שלא עברה את אחוז החסימה, וכיום עומדת בראש סיעת עיר ללא גבולות. זה שנים רבות שאסמא, ילידת 1974, מנסה לקדם את השוויון ואת ההבנה ההדדית בין יהודים לערבים. חינוך דו-לשוני, לדבריה, הוא תחנה ראשונה בדרך להשגת היעדים הללו.

 

"יפו ותל אביב מתפקדות היום כשתי ישויות נפרדות", היא אומרת, "אלה כמו שתי ערים שונות. ערבים ויהודים לא נפגשים, אלא אם כן יוצרים באופן יזום את המפגש. אני מאמינה בקידום בתי ספר בדרום תל אביב וביפו שיהיו דו לשוניים ורב תרבותיים, שייפגשו בהם יהודים וערבים כבר מהגן, יגדלו ביחד ויקבלו חינוך שייתן ייצוג הולם לשתי התרבויות".

 

אסמא עובדת בין היתר כמדריכת נוער בבתי ספר; במפגשים שהיא מדריכה, היא רואה עד כמה עמוקה התהום הפעורה בין ילדי שני העמים. "יש פערים גדולים בהבנה האחד של השני. הדעות של כל צד הן קדומות ומושפעות מהתקשורת, מבדלנות ומהסתגרות. אנחנו רוצים לקדם סובלנות. סובלנות היא בסיס איתן ליצירת חברה שוויונית, שתכיר אחד את השני ואחד בשני ושתסתכל על השונות ועל ההבדלים בין בני האדם בעיר המיוחדת הזו כנקודת כוח ולא כנקודת חולשה. ילד ערבי שיגדל באותו בית ספר עם ילד יהודי הוא לא אותו ילד שגדל בשתי מערכות חינוך נפרדות. זה משמעותי".

 

מסיק – על שום מה?

 

אורנה עקאד, משוררת ומחזאית תל אביבית, שולחת את ילדיה לחינוך דו לשוני. היא כואבת את חומות הניכור שמפרידות בין שני העמים; את העובדה שחלק גדול מן היהודים בישראל אינו מכיר את תרבותם של בני המיעוטים בארץ. כשהיא מספרת למכריה על החינוך הדו לשוני, התגובה הראשונה שהיא מקבלת נגועה בפחד, "פחד מדבר חדש, דבר שונה", אומרת עקאד, "אבל בעיניי, הפערים בין שני העמים יוצרים מצב לא בריא. אפילו בכך שאנחנו לא מכירים את התרבות הערבית.

 

"אנחנו שומעים בחדשות שנפתחת עונת המסיק, שמדי פעם עקרו פה ושם עצים, אבל אנחנו לא יודעים מה המסיק הזה מסמל, איזו חגיגה הוא מביא איתו, כמה הוא משמעותי בתרבות הערבית. אלה דברים חשובים. הזיתים הם כאן, הם גדלו כאן, הם נטועים כאן מאות שנים. " אסמא אגבארייה-זחאלקה: כשסיפרתי לערבים שהתלמידים היהודים הצליחו להבין את המצב של הפלסטינים בעזה, זה ריגש אותם. זה נטרל הרבה מהמתח. אחרי שבונים את הבסיס המשותף, אפשר לקיים שיחה "

 

"אני רואה את ההתעלמות הזו גם בשיעורי ההיסטוריה, שהם מאוד מגמתיים. אנחנו מספרים על הצד הישראלי במלחמת העצמאות, אבל לא על הצד הערבי. תאר לך מה קורה כשילד לומד בכיתה על 1948, ופתאום ילד ערבי מרים את היד ומספר את מה שסבא שלו סיפר לו. צריך להיות כאן משהו אחר, יותר מכיל. תרבותם של האנשים האלה, שדויד גרוסמן קרא להם 'נוכחים-נפקדים', צריכה לבוא לידי ביטוי בעולם של הילד שגדל כאן".

 

מלחמה? נושא רגיש

 

גם אסמא מודעת לפחד הזה, הראשוני. היא מספרת על מפגש בין נוער יהודי וערבי שהתקיים בשנה שעברה, על רקע מבצע עמוד ענן בעזה, שרק הוסיף לאווירה המתוחה שהיתה ממילא באוויר.

 

"לא תכננתי לדבר על מלחמות", היא מודה, "לנוער הערבי היה מאוד קשה לדבר, וגם ליהודים היה קשה – זו הפעם הראשונה שנפלו טילים בתל אביב, קרוב לבית שלהם. ההתמודדות היתה מפתיעה. התחלנו את העבודה בנפרד, וכשסיפרתי לערבים שהתלמידים היהודים הצליחו להבין את המצב של הפלסטינים בעזה, זה ריגש אותם. זה נטרל הרבה מהמתח. אחרי שבונים את הבסיס המשותף, אפשר לקיים שיחה. אנחנו צריכים להתעסק בבניית אמון בסיסי בין שני הצדדים, כי הוא לא קיים. הסכסוך הולך ומחריף מסביב, אבל כשהאמון מתחיל להיבנות סביב, אפשר להתקדם".

 

אסמא תומכת לא רק בבניית אמון בסיסי, אלא גם בשילוב ידיים במאבקים כלכליים וחברתיים. גם היהודים וגם הערבים ביפו ובדרום העיר נתונים במצוקות כלכליות, וסביבן הם יכולים להתאחד ולפעול במשותף. "המציאות היא שגם יהודים וגם ערבים צריכים להתמודד עם הקשיים ולגמור את החודש", היא אומרת, "כולם סובלים מהמצב הנוכחי. יש כאן שעת כושר לחיפוש אחר אלטרנטיבות. קיים היום מכנה משותף שמאפשר את החיבור הזה ממקום שווה, שבו כולנו יחד צריכים להיאבק למען שיפור תנאי החיים שלנו, גם אם התרבויות שלנו שונות".

 
הסרט "רוקדים ביפו", שצולם בבית הספר הדו לשוני ויצמן ביפו

הסיעה שבראשותה מתכוונת לפעול למען הערכים הללו, ובעיקר להפוך את בתי הספר הדו לשוניים לנגישים יותר, למזמינים יותר. זאת על ידי יצירת מוסדות לימוד ברמה גבוהה, שיש בהם מדעים ואמנויות, כך שלהורים מכל רחבי העיר יהיה אינטרס לשלוח את ילדיהם לשם.

 

האם העשייה הזאת תצליח? האם היעדים יושגו? "אני יודעת שאנחנו חייבים לתת לדור הבא את הכלים", אומרת אסמא, "אם רוצים שיהיה כאן שלום ושוויון, חייבים להתחיל משם, להניח את היסודות שיאפשרו קיום בשלום ובהבנה הדדית בין יהודים לערבים".

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי Model.Data.ShopItem : 0 6