כמו שצריך

עובדות הקבלן שנשכרו כדי לנקות את הספא, מרכז הטיפולים והמסעדה של רשת קום איל פו הגיעו מדי יום אל הרשת ועשו את עבודתן, בשקט וביסודיות. עם הזמן התחילו לדבר. הן סיפרו לאנשי הרשת על השכר הנמוך שהן מרוויחות בהשוואה לרווחים שגורפת חברת הקבלן, על כך שאינן נהנות מתנאים סוציאליים ועל תחושת הערך העצמי שלהן, ההולכת ונרמסת.

 
"האנשים שמרוקנים את הפחים אבל לא יושבים איתנו לצהריים" (צילום: ת'ינקסטוק)

ייתכן שזה, בין היתר, מה שהניע את נשות קום איל פו לכתוב באתר הרשת שהמנקות והמנקים עובדי הקבלן "מסתובבים בבנייני המשרדים שלנו, מרוקנים את הפחים ומנקים את השירותים, אבל לא יושבים איתנו לארוחת צהריים. [הם] אלה שלא מקבלים ביחד איתנו מתנה לפסח ותמיד יפוטרו לפנינו במקרה של קיצוצים. אנחנו יודעות שהם שם, אבל לא באמת רואות אותם".

באג במערכת 

בין חמישה לעשרה אחוזים מהעובדות והעובדים בישראל מועסקים דרך חברות קבלן. לעומת זאת, השיעור הממוצע במדינות המפותחות עומד על 1.5 אחוזים בלבד. רוב העובדות והעובדים האלה הם נשים ובני מיעוטים. הם אינם זוכים לתנאי העסקה בסיסיים, אינם מוגנים מפני פיטורים, ובמקרים רבים, אפילו אינם זכאים לביטוח רפואי בסיסי ולהפרשות לקרן פנסיה, מה שמנציח את מעמדם כאוכלוסיות מוחלשות.

הדיאלוג בין קום איל פו לעובדות הקבלן הניב פרויקט שנמצא בימים אלה בחיתוליו: הקמת קואופרטיב של מנקות, שיהנה מסיוע לוגיסטי ושיווקי של הרשת. "הקואופרטיב נולד במסגרת פרויקט 'מעבירות', שמתקיים פעמיים בשנה", אומרת שלומית רביד, מתאמת תקשורת שיווקית של קום איל פו, "בתחילת כל פרויקט אנחנו מבקשות מהלקוחות להביא בגדים ואביזרים ומעבירות אותם לעמותות. בניגוד לפרויקטים בעבר, קואופרטיב הניקיון אינו תרומה לקהילה, אלא נסיון ליצור שינוי אמיתי, עסק שימשיך לפעול בכוחות עצמו, גם אחרי שקיבל תרומה ותמיכה.

"השנה ביקשנו מהלקוחות שיתנו לנו סדינים. קיבלנו יותר מ-2,000 סדינים והעברנו אותם לאמנית מרים כבסה, שבחרה כמה עשרות מתוכם ויצרה 65 מפות שולחן שהן יצירות אמנות לכל דבר. כל מפה היא ייחודית ובגודל שונה, מסדין יחיד ועד סדין זוגי ענק".

הסדינים נתפרו זה לזה כדי ליצור משטח בד ענק ונפרסו במהלך מיצג שערכה כבסה על רצפת חנות הדגל של קום איל פו. הקהל ישב לאורך הקירות, וכבסה, שהעמידה ארבע קעריות צבע כחול במרכז הסדין, התחילה לצעוד עליו. כל כמה צעדים טבלה את רגליה בצבע והלכה במעגלים. טביעות הרגליים נערמו על הבד ויצרו עליו דפוסי צורה שמזכירים את ציורי האמנית.

"אחרי המיצג פנינו לאתר מימון ההמונים 'Headstart' והצענו את המפות בתמורה לתרומות", אומרת רביד, "הודות לפלטפורמת המימון, הצלחנו לקבל 35 תרומות בתמורה למפות, ותרומות נוספות בסכומים קטנים יותר. שאר המפות יוענקו בהמשך בחנויות שלנו בתמורה לתרומה.  

"בימים אלה אנחנו מנסחות יחד עם ארגון ברית הקואופרטיבים – תוכנית הכשרה לנשים שעובדות כיום אצל קבלני ניקיון. יש לא מעט נשים שמתעניינות בתוכנית, ואנו מחפשות את אלה שיש להן יכולת מנהיגות ורצון ללמוד. התוכנית תתחיל מלימוד המושגים הבסיסיים ביותר בהקמת עסק: מה ההבדל בין חשבונית לקבלה ועל מה משלמים מסים. יהיו גם שיעורים בניהול, שיווק ופיננסים ברמה בסיסית.

"הסתכלנו על מודלים מצליחים של קואופרטיבים לניקיון בבוסטון ובספרד. מעל הכול, תוכנית ההכשרה תשקיע בתהליך הקמת קבוצה. אחרי הכול, מדובר בנשים שאינן מכירות אחת את השנייה ושיצטרכו לעבוד יחד, לקבל החלטות יחד".

קואופרטיב הוא גוף דמוקרטי המחייב את האקטיביות של החברים בו, שצריכים להיות שותפים בקבלת החלטות. בדרך כלל הוא מוקם ביוזמת העובדים ועם השקעה ראשונית של כל אחד מהם. במקרה שלכן, העסק הלא-קואופרטיבי קום איל פו הוא זה שיוזם את הקואופרטיב וזה שתומך במנקות. איך תימנעו ממקרה נוסף של נדבנות? 

"זאת שאלה טובה. ברור לנו שמדובר בתוכנית שאפתנית מאוד, במיוחד לנוכח העובדה שהנשים באות מאוכלוסיות מוחלשות. לכן החלטנו להתחיל בקטן. המטרה היא להתחיל עם 25-20 נשים, ולקוחותיהן יהיו עסקים קטנים. אנחנו נהיה הראשונות להעסיק את המנקות בחנויות ובספא שלנו, ויש חנויות נוספות שמתעניינות".

קום איל פו הוא ילד מוצלח ויפה של השוק החופשי. מה עומד מאחורי הניסיון שלו לשלב פרויקט קואופרטיבי שיש לו זיקה ברורה לסוציאליזם?

"בקום איל פו נוהגים כך מהקמתו. אנחנו מבינים שאנו פועלים בתוך שיטה שאי אפשר לנצח, אבל אפשר לחולל בה שינויים. מאז ומתמיד ניסינו לקרוא עליה תיגר. המתפרות שלנו, למשל, נמצאות בארץ, ויותר מ-90 אחוז מהעבודה נעשית בארץ. זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה, כי ענף הטקסטיל בארץ הוא למעשה גוף מת. החומרים הולכים ומתייקרים, ומשימות מורכבות הופכות למורכבות עוד יותר, כי יש כאן פחות ופחות אנשי מקצוע מיומנים".

המיצג של מרים כבסה בחנות הדגל של הרשת. נתן דחיפה ראשונית (צילום: שוקה כהן)  

פתאום להנהיג

אלינור קמינר-גולדפיינר, בתה של מקימת קום איל פו סיביל גולדפיינר, עובדת יחד עם ברית הקואופרטיבים על תוכנית ההכשרה למנקות בקואופרטיב העתידי. "עבדתי עם פליטים בארגון א.ס.ף במסגרת השירות הלאומי שלי", היא אומרת, "הארגון היה מוצף בסיפורים קשים על ניצול ועל הלנת שכר. עובדים בכלל, ועובדי נקיון בחברות קבלן בפרט, הרוויחו שכר נמוך, לא קיבלו תשלום על שעות נוספות ולא זכו לפיצויים. במקרים רבים פשוט רימו אותם ולא שילמו על העבודה. הם עבדו חינם".

עם זאת, מבהירה קמינר-גולדפיינר, "'קום איל פו מעסיקה עובדות קבלן בחלק מהשירותים של הרשת. הספא, למשל, הוא שירות שהעובדות בו חייבות להיות נוכחות במקום מסביב לשעון, ואם עובדת חולה, יש למצוא לה מחליפה בצורה מיידית. אלה צרכים שרק חברה עסקית מאורגנת יכולה להתמודד איתן, ולכן נאלצנו לשכור שירותים של חברת קבלן". " שלומית רביד: אנחנו מבינים שאנו פועלים בתוך שיטה שאי אפשר לנצח, אבל אפשר לחולל בה שינויים. מאז ומתמיד ניסינו לקרוא עליה תיגר. המתפרות שלנו, למשל, נמצאות בארץ, ויותר מ-90 אחוז מהעבודה נעשית בארץ. זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה, כי ענף הטקסטיל בארץ הוא למעשה גוף מת "

פרויקט הקואופרטיב הוא במובן מסוים תולדה של המחאה החברתית. "בעקבותיה", אומרת קמינר-גולדפיינר, "אופציות של שינוי התחילו לחלחל למודעות של אנשים, והמושג 'קואופרטיב' התחיל לצוץ. בשלב הזה יצרנו קשר עם ברית הקואופרטיבים והתחלנו לפתח תוכנית. מהר מאוד הבנו שלא נוכל להשתמש בביטוי 'הקואופרטיב שלנו'. כדי שהוא יהיה קואופרטיב אמיתי', קום איל פו תוכל להיות מעורבת רק במימון, בהכשרה ובשיווק – אבל לא בניהול או בשותפות. את העסק ינהלו המנקות והן יהיו השותפות בו. בחודשים האחרונים נפגשתי עם מנהיגות מקהילת הפליטים שהכרתי מעבודתי בא.ס.ף וניסיתי לעניין אותן באפשרות להפוך לבעלות ולשותפות בחברה. בשלב מאוחר יותר נפנה גם לנשים ישראליות שנכיר בתיווך של ארגונים כמו אחותי".  

איך הן הגיבו להצעה?

"בסקרנות ובחשש. פתאום באים ומדברים איתך על האפשרות שתהיי אחראית לעסק, אחרי שבמשך שנים עבדת בחברת קבלן או ניקית באופן פרטי, ובכל מקרה, לא היה לך כוח ולא היתה לך מילה. זה מעבר לא פשוט".

לא מעט עסקים קואופרטיביים קמו בעקבות המחאה החברתית: כמה מהם כבר נסגרו, אחרים תופסים תאוצה. קמינר-גולדפיינר יודעת שעתיד קואופרטיב עובדות הנקיון של קום איל פו אינו מובטח. "בשבילי זה פרויקט אישי מאוד", היא אומרת, "להציע אפשרות אחרת לנשים רבות שפגשתי, נשים שהיו במקומות מנוצלים ופגיעים מאוד, ולראות אותן הופכות להיות אדוניות לגורלן".