לא יתחילו בלעדיך

עמיחי חסון

27.11.13

אריק אינשטיין איננו, ואין הספד מתאים לו יותר מאשר שטף המחוות, הזיכרונות וההרהורים המציף את הרשתות החברתיות. יהיה זכרו ברוך

מותם של גיבורי תרבות הן השעות הגועשות ביותר ברשתות החברתית. זיכרונות, הרהורים, הספדים מרגשים והמון קישורי יוטיוב מציפים את הדפים, ובניגוד לאבל הקולקטיבי המתבטא בשידורי הטלוויזיה, האבל ברשתות החברתיות מתפרט למקומות אישיים מאוד.

הטקס בכיכר רבין. זמר של רגעים קטנים (צילום: פלאש 90)

אין צורת הספד מתאימה יותר לאריק איינשטיין מהצורה החברתית הזאת. מי שעונה בקלות על כל קריטריון וקריטריון המרכיב את הקטגוריה "הזמר הלאומי" היה, יותר מהכול, זמר אישי מאוד. זמר של רגעים קטנים, אינטימיים. בעולם התרבות הישראלי, המלא היום התגאות ורהב, תרתי משמע – דווקא האדם הביישן והצנוע הזה גרם לאנשים לצאת מהבית ולהדליק נרות בכיכר רבין. הפעם האחרונה שדבר כזה קרה היה במספוד האבל על ראש הממשלה שעל שמו נקראת הכיכר.

כמו גדול

כאמן גדול באמת, שפעל בשדה התרבות הישראלי ברצף שנמשך יותר מ-50 שנה, הקריירה של איינשטיין היא סיפורה של המוזיקה הישראלית. הוא אמנם שלח את ידיו המוכשרות לתחומים נוספים, כמו משחק וקולנוע, אבל עיקר תרומתו תיזכר בזכות השירים שמלווים אותנו מהבוקר ברדיו ובלינקים מהיוטיוב: שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, כמו "הבלדה על יואל משה סלומון"; שירי משוררים, כמו "היא יושבה לחלון"; שירי השטות, כמו "ואלה שמות" המונדיאלי; שירי היום יום, כמו "פסק זמן"; ושירי הילדים, כמו "אדון שוקו".

ובכלל, שירי הילדים של איינשטיין (והקלטות המקסימות המלוות אותם) הם כנראה החוליה המקשרת הגדולה ביותר. הוריי הספיקו לגדול על כמה מהם, ואני ואחיי כבר ספגנו אותם כאבות מזון מוזיקליים. היום אני מוצא את עצמי משמיע אותם בלי הפסקה גם לבני הקטן. אנו משתעשעים ביחד שוב ב"גברת עם סלים" ומתרגשים מ"קלפתי תפוז".

אולי בפעם הבאה

איינשטיין של השנים האחרונות היה בדיוק כמו שכתב בשירו, האיש ש"אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים, עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים". הרצון להיות בהופעה שלו נהיה רצון של מדינה שלמה. כמו הסופר ג'יי די סלינג'ר, הוא החליט לצאת מהמשחק הציבורי בשיאה של ההצלחה, אבל בניגוד למחבר "התפסן בשדה השיפון", הקפיד להמשיך וליצור, ותוצריו ראו אור. גם מחוות שארגנו לו - כמו היוזמה העממית להעניק לו את פרס ישראל, או ערב ההוקרה הגדול לשיריו בפארק הירקון – לא גרמו לו לשבור את מילות השיר.

גם אני ניסיתי פעם להוציא אותו מהבית. הייתי שותף בהפקת כנס קולנועי גדול בירושלים לפני כשנתיים וטלפנתי אליו הביתה לבקש שישתתף. הוא ענה באותה אינטונציה קוּלית שבה אמר כל דבר ורצה לדבר דווקא על שידורי ערוץ הספורט. "חביבי", הוא סיכם אחרי כמה דקות של שיחת חולין, "אני לירושלים אגיע רק אם תשכנע את אורי (זוהר, חברו ומחותנו) לבוא". ומאחר שהיה ברור שאורי זהר לא יצטרף, אמר: "אולי בפעם הבאה, אם זה יהיה בתל אביב".

יהי זכרו ברוך.