התנגשות בין זמן למרחב

מעט מאוד מקומות בעולם, ובישראל בפרט, מושכים אליהם כל כך הרבה מאוויים רליגיוזיים, יצרי בעלות ורגשות לאומיים כמו שמושך הר הבית, שעומד במשך אלפי שנים במוקד של תפילות, טקסים דתיים וסכסוכי דמים. גם כיום, קרוב ל-50 שנה מאז חזר לידיים ישראליות, הר הבית ממשיך לנקז אליו מלחמות ומאבקים, ואת מקומם של הרומח והפגיון תפסו הודעות לתקשורת ועתירות לבג"ץ.

הר הבית. גם ייצוג סמלי, גם אקס-טריטוריאלי (תצלום: מתוך ויקיפדיה)
בשבוע שעבר ארגנה עיר עמים, תנועת שמאל העוסקת בסוגיות המדיניות בירושלים, רב שיח על שאלת הר הבית ומשמעותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הדיון על הר הבית לא מתקיים בחלל מנותק ותיאורטי: בשנים האחרונות הנושא עולה יותר ויותר על סדר היום הציבורי; חברי כנסת ואישי ציבור מהימין עולים להר, לצד רבים מבני הציונות הדתית; ועתירות ושאילתות מוגשות חדשות לבקרים בנוגע לזכותם של יהודים להתפלל במקום הקדוש ביותר להם. מה מקומו של הר הבית בזירה הישראלית? מה המשמעות של בית מקדש במאה ה-21?

מהות שאבדה

ראשון הדוברים היה פרופ' אריאל הירשפלד מן החוג לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. הירשפלד פתח בציטוט מפואמה של אורי צבי גרינברג שבה הוא מתאר את ציון השוממה במילים "ראשך אין, ראשך הותז, אל צווארך חובר מסגד". הירשפלד סבור שהמילים הללו מבטאות חוויה יהודית שורשית: העמידה הדוממת אל מול ציון הריקה, הנטושה, שמקדשה חרב. האתגר, לדברי הירשפלד, הוא בהתמודדות הדיאלקטית שבין הקינה של אצ"ג ובין העובדה שהדת היהודית סיגלה את עצמה למצב של חיים ללא מקדש ויצרה את עצמה מחדש.

"היהדות השתנתה", אמר הירשפלד, "היא כבר לא מושתתת על יסודות של מקדש; היא החליפה אותם ביסודות אחרים. אני חושב שזה לא אחראי לנסות לחזור אחורה לתקופת המקדש. הציונות המשיחית, שרוצה לבנות את בית המקדש, תוכל אולי לבנות בניין, אך היא לא תוכל להמציא מחדש את הקדושה עצמה, את ההוויה הזאת. אפשר לבנות מזבח, להכין כלים למקדש, לתפור מלבושים לכוהנים, אבל זה יישאר בזה. אי אפשר לשחזר הכול, כי המקדש הוא לא רק חומרי; הוא מסמל מהות שכבר אבדה לנו".

"היהדות עברה שינוי כל כך עמוק מאז אותה מהות תיאולוגית של ימי המקדש", הוסיף הירשפלד, "כל מעשיה ומנהגיה מושתתים על מהלך שונה מאוד. אפשר להציג את זה כסתגלנות בלבד, אבל בעיניי, זו התייחסות להיסטוריה כאל חלק משמעותי מחיינו.

"אני חושב שהפתרון שקיים היום בהר הבית צריך להמשיך ולהתקיים. את מה שנחרב בהיסטוריה של העם הזה לא אנחנו ולא הציונות נצליח לתקן. טיפול בנושאים הללו הוא נגיעה בכוחות שאנחנו לא יכולים לגעת בהם. צריך להשאיר גם לשוכן במרומים לעשות את תפקידו, במקום להכתיר את עצמנו כמבשרי הגאולה. הגאולה תמיד, ובצדק, נמצאת בעתיד".  

הטְענה של התיאולוגי בממשי

הכנס של תנועת עיר עמים  פרופ' חביבה פדיה, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, משוררת וסופרת, התחברה לדבריו של הירשפלד, אך מכיוון אחר. פדיה פתחה וציינה שאחת התופעות הבלתי הפיכות בתולדות הציונות היא השילוב שבין תיאולוגיה לפוליטיקה. הציונות פעלה מתוך תפיסות עולם תיאולוגיות, גם אם מודחקות ומוצנעות, וביקשה להפגיש בין ירושלים של מעלה – אידיאל רוחני - ובין ירושלים של מטה – עיר ממשית וקונקרטית.

הציונות הדתית המשיחית מגדילה לעשות, ובכל הקשור להר הבית היא מלבישה שיח של זמן על גבי שיח של מקום. שבתי בן דב, אחד מהוגיה הרדיקליים של תנועת הלח"י ומי ששימש השראה ליהודה עציון מן המחתרת היהודית, כתב מילים חריפות מאוד על הכותל המערבי כמייצג את החורבן והגלות, ואילו הר הבית מייצג את הגאולה ואת ההצלה. כך, מושגי זמן כמו גלות וגאולה "מולבשים" על אתרים קונקרטיים.

פדיה ציינה כי באופן מעניין, העיסוק בהר הבית הלך והתעצם דווקא אחרי ההתנתקות. "ההתנתקות, לאנשים שספגו אותה, היתה סוג של קריעה מן הממשי, מאיזו נקודת חיבור", אמרה, "עבור המגורשים, זו היתה נקודת שבר שיצרה קרע בין האשליה שהממשי – האדמה – יתאים לסימבולי – המדינה, הגאולה.

"הפולחן של האדמה בעיני המתנחלים הוא בעצם ההטענה של התיאולוגי והסימבולי בממשי. השבר שקרה בהתנתקות, כשהקשר הזה נפרץ, הוביל לעיסוק מוגבר בהר הבית, מכיוון שרבים בציונות הדתית הרגישו שלמדינה לא אכפת מהם, שהם אקס-טריטוריאליים, שאין להם טריטוריה ממשית. המדינה דחפה אותם מחוץ למקום; היא מראה להם שהיא לא מבינה את הסבל שלהם, ולכן הם פועלים למען הר הבית – מקום שהוא גם כן ייצוג סימבולי והוא גם כן אקס-טריטוריאלי".   

הנרטיב הפלסטיני

הדובר הבא, זיאד אבו זיאד, הוא עיתונאי ופוליטיקאי פלסטיני - כיום עורך שותף ב"Palestine Israel Post". אבו זיאד הציג את הנרטיב שלו, כמוסלמי שמחויב להאמין באלוהים, בנביא מוחמד ובכתבי הקודש של האסלאם, שקובעים את הר הבית כמקום השלישי בחשיבות לדת המוסלמית, אחרי מכה ומדינה; המקום שבו לפי המסורת המוסלמית, עלה הנביא מוחמד לשמים.

עם זאת, אבו זיאד מכיר בטענה שהיה במקום בית מקדש יהודי וכי אין מדובר בעלילה זדונית של יהודים – בשונה מהדעה הרווחת בקרב מוסלמים רבים וגם בקרב חלק מהנהגת הרשות הפלסטינית. באופן מפתיע, העימות שאבו זיאד מנהל איננו עם יהודים דתיים שמרגישים זיקה להר הבית, אלא דווקא עם יהודים חילונים, שמבקשים בעלות על המקום מטעמים לאומיים.

"כיום עולים להר הבית יהודים לא דתיים, שלא אכפת להם מהדת, רק כדי להדגיש שזה שלהם. אין לי ויכוח עם הדתיים. אבל כשדני דיין (יו"ר מועצת יש"ע לשעבר – א"ה), שהוא אדם חילוני, מסייר באל אקצה ולא מתפלל, אלא מגיע כדי להוכיח בעלות על המקום, זו בעיה. אנחנו חייבים להרחיק את המקומות הקדושים מן הוויכוח הפוליטי. מדינת ישראל יכולה להרשות ליהודים להתפלל בהר הבית, אבל צריך לחשוב מה המחיר שכולנו, יהודים וערבים, נשלם. אנחנו חייבים להרחיק את המקומות הללו ממרכז הפוליטיקה, לא לתת למנהיגים קיצונים להכתיב את הלך הרוח".

"דתות יכולות לחיות ביחד", הוסיף, "הבעיה היא שבכל דת יש קיצונים ומשוגעים, שהופכים את הדת לגורם שמפריד בין בני אדם ומסכסך ביניהם. אין לי בעיה עם דתי שמכיר בי ובזכויותיי; יש לי בעיה עם דתי קיצוני שלא מכיר בי ורוצה לחסל אותי. חייבים לשמור על הסטטוס קוו שמארגן את היחס בין הדתות השונות ומונע עימותים וחיכוכים. מי שמתעקש להתפלל שם, שיתפלל, ואז לצערי, תתחיל אלימות. אבל אני יודע שיש מוסלמים שמוכנים למות כדי להגן על אל אקצה. יש לנו מספיק בעיות ומספיק צרות, ואנחנו חייבים לחשוב איך אנחנו פותרים את הבעיות האלה, ולא איך אנחנו פותחים סכסוכים חדשים".

חביבה פדיה נשאלה אם היא מתגעגעת לבית המקדש, אם היא מצליחה להבין את המוטיבציה של אלו שנאבקים למענו. "בעולם העתיק", השיבה, "תפקידו של המקדש היה להסדיר את המציאות באמצעות פולחן. למאמינים, מקדשים הסדירו את המציאות כולה, ולכן, חורבן המקדש היה למעשה חורבן של תמונת עולם שלמה.

"אם אנחנו רוצים לחזור למקדש, השאלה היא לְמה אנחנו רוצים לחזור. לא מדובר כאן רק על שחזור של כלים, אלא על הסדרה של המציאות. אני מצליחה להבין את אלו שרוצים לעלות להר הבית – הם מונעים על ידי רצון או תקווה להסדיר משהו חדש במציאות, ולשם זורמים כל הכוחות המשיחיים - אבל זה משהו שצריך לעשות בזהירות". " אריאל הירשפלד: היהדות השתנתה. היא כבר לא מושתתת על יסודות של מקדש; היא החליפה אותם ביסודות אחרים. אני חושב שזה לא אחראי לנסות לחזור אחורה לתקופת המקדש. הציונות המשיחית שרוצה לבנות את בית המקדש תוכל אולי לבנות בניין, אך היא לא תוכל להמציא מחדש את הקדושה עצמה "

"במובן מסוים, קשה לאדם המודרני לחזור למיתוס. הרבה יותר משקשה לו לחזור למיסטיקה. אנחנו יכולים לתרגל מדיטציות, אבל הרבה יותר קשה לנו, בעידן של אינטרנט ופייסבוק, לחזור להוויה של אדם מיתי, שחי בעולם קדום של מקדש. כרגע זה לא אפשרי. מקדש במאה ה-21 אמור להסדיר מציאות שמים וארץ; לא לגרום למהומות דמים במזרח התיכון. אני מאוד מבינה את הכאב של אלו שפועלים למען זה, אבל אני חושבת שהפתרון הוא קודם כול לייצר שיח יותר עדין על הנושא ולהבין שלא נצליח בכוח להשתית מציאויות בלתי אפשריות".