תנו צ'אנס לטראנס

מדינת ישראל כמדינת לאום הקולטת "עולים חדשים" ו"מהגרי עבודה", היא כר פורה לדיון בממשק שבין תופעות מקומיות עם מגמות עולמיות של טראנס לאומיות. המושג טראנס לאומיות עומד במרכז ספרה החדש של חוקרת האמנות הפמיניסטית טל דקל, ומשמעותו היא תנועת הגירה ערה של אנשים ממדינה למדינה היוצרת תהליכים המשליכים על שתי המדינות – מדינת האם ומדינת ההגירה. המהגרים – הקשורים פיזית, משפחתית, כלכלית ולאומית ליותר ממתחם גיאוגרפי אחד – מושפעים מהתרבות המארחת, אך גם משפיעים עליה.

 
יאסנה גולדשמיט, "עשהאני גוויה", 2011

בעידן הטראנס לאומי לובשת ההגירה צורות חדשות, שונות מבעבר, המשנות את היחסים בין ותיקים לחדשים, וההפרדה הדיכוטומית המסורתית בין קולטים ונקלטים מתערערת. השינויים תורמים להתהוות קבוצות וקהילות חדשות ומרובדות מאי פעם.

הספר החדש של טל דקל מציג מחקר אינטרדיסציפלינרי שבמרכזו בחינת יצירות חזותיות של מהגרות המבטאות בצורה מובהקת את החווייות הסיפיות הכרוכות במעשה ההגירה. ניתוח היצירות בספר נעשה באמצעות מידע רב שנתרם מאת האמניות עצמן, בקולותיהן האישיים ומנקודת מבטן, והשילוב בין הידע האישי למחקר החברתי-פוליטי משמש כאן מימוש של העיקרון הפמיניסטי אשר רואה בסיפור האישי גם סיפור פוליטי.

אמנות בצד

הספר דן ביצירות אמנות של נשים שהיגרו לישראל מברית המועצות לשעבר, מאתיופיה ומהפיליפינים וחושף מנעד רחב של חוויות חיים של נשים הנתונות בתהליך דינמי ומתמשך של הגדרת זהות. הנשים הללו מתמודדות עם נושאים הקשורים בהגירה בכלל – תעסוקה, חינוך, זהות לאומית וזהות דתית; בצד היבטים של זהותן המגדרית בפרט – אימהוּת, אלימות מינית, משטור הגוף הנשי ועוד.

אף שהספר נכתב על ידי חוקרת אמנות וכתיבתה היא מהקולות הצעירים הבולטים בתחום מחקר האמנות הפמיניסטית הנכתב בישראל, הספר הזה מתרחק מאוד מהדיסציפלינה של תולדות האמנות. למעשה, אף על פי שהדיון המוצהר של הספר הוא אמנות, אין בספר כמעט ניתוחים איקונוגרפיים של יצירות אמנות, וגם הדיון על הטיפול של היוצרות בחומרים ובעיצובם מועט ביותר. בכלל, לא פעם, אף קשה לראות ביצירות הנידונות אמנות טובה.

עטיפת הספר הפרק הראשון של הספר מוקדש לאמניות שהיגרו ממזרח אירופה למערבה לאחר נפילת מסך הברזל, וכאן דנה הכותבת ביצירות שאין עוררין ביחס לערכן האמנותי. עם התקדמות הספר, ובמיוחד בחלקו האחרון, הדיון באמנות מפנה את עצמו לטובת עיון בתרבות חזותית, ויותר משניתן למצוא כאן חומר אמנותי מפעים, נחשפים לעין הקורא מעין יומנים פרטיים, אישיים מאוד, המלמדים על עמדותיהן, חוויותיהן ועולמן של היוצרות.

עם התקדמות הספר, חלקים נרחבים מוקדשים לסיכום הנושאים הדומיננטיים בשיח, מתוך פרספקטיבות של מגדר, סוציולוגיה, מדע המדינה, לימודי הגירה ועוד; הדיון המוקדש ליצירות עצמן נהיה לשולי. למרות שהדיון מכוון תמיד לסביבת האמנות, קומותיו העליונות, החורגות ממנה, מרשימות בהרבה. בסופו של דבר, נוצרת לא פעם תחושה שהדיון באמנות מיותר, במיוחד כאשר האחרונה איננה טובה דיו.

אלא שנדמה שסך העשייה כאן מושתת על מרחב מחקרי לא טיפוסי שבו היצירה והדיבור עליה (במיוחד הדיבור של היוצרות על עבודתן) אינם שני מרחבים שונים, אלא מכלול אחד של ביטוי לחוויות ההגירה, הנחקרות מנקודת מבט אישית מאוד – נקודות מבט שהמידע בדוחות הסטטיסטיים של רשות ההגירה והאוכלוסין לא יכול לבטא.

בתחום האמנות מקובל לא פעם לטעון שאת מה שאפשר לומר טוב יותר במילים, אין טעם לנסות לבטא בפלסטיקה. לאמנות – כך נטען – שמור המקום להביע את מה שקשה לומר, או אולי כלל לא ניתן. ואולם, התחושה העולה לא פעם ביחס ליצירות הנדונות בספר היא של אילוסטרציות לרעיונות ולתחושות שהיוצרות מיטיבות לבטאן במילים יותר מאשר בחומרים, ועל כן קשה לקבוע מסמרות בתחום.

חשיבותו של מחקר חזותי מעין זה מתחדדת כשחושבים על תרומתו לסך הכולל של השיח, הכולל דיסציפלינות השונות של מדעי החברה, ועל הערך של הכללת טקסטים מהספירה הפרטית בשיח זה. החד פעמיות של הביוגרפיות האישיות, שמקבלת ביטוי ביצירות, הופכת כאן למקור לתובנות חברתית כוללניות, אך בד בבד, התובנות החברתיות הנרחבות נפרמות על ידי הצגה זו לאינספור סיפורים חד פעמיים.

השאלה בדבר ערכן של היצירות כמסמכים חברתיים אינה נוגעת בהכרח לאיכותן, ובשיטת המחקר של דקל, אמות המידה האסתטיות המקובלות בביקורת האמנות הוסטו לשוליים, בניסיון למצוא ביטויים המגשרים על הפער שבין התנסויות הגירה אישיות וסובייקטיביות לעובדת היותן של אלה גם פעולות פוליטיות אוניברסליות.

* טל דקל, "נשים והגירה: אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי", תל אביב: רסלינג, 226 עמ'