נהר הפרא

מים אינסופיים בתוך פריים צר. כך נראים לפעמים מי הסחנה ב"גן עדן", סרטו התיעודי של הבמאי רן טל. "גן עדן", שיוקרן ביום שני הקרוב בבית אבי חי, בהשתתפותם של טל והמשורר זלי גורביץ', מצליח לעשות את מה שנדיר כל כך במדינה שיצירתה מתייחסת לשמלות הבטון ולדלות הנוף: הוא מצלם טבע מתוך אהבה והוקרה לו ומאפשר לאנשים לדבר מתוכו.  

 
מתוך "גן עדן". הפרדה בין הגוף המצולם לקול המוקלט

"גן עדן" מתעד לאורך ארבע עונות השנה את הסחנה (או גן השלושה, בשמו הישראלי) וכמה מהאנשים שמבקרים בו. אלה חושפים בפני הצופה את האירועים המשבריים בחייהם, אבל הדרמה אינה מתורגמת על המסך למחוות צפויות. בסאונד נשמע הסיפור, והתמונה מציגה את המצולמים עושים פעולות בשתיקה: מתרחצים בבריכה או במלתחות יושבים, נמתחים בשמש, מיישירים מבט אל המצלמה וברקע אדוות מים, מדשאות, שדות חציר, בחושך ובאור.

 

ב"ילדי השמש", סרטו הקודם של טל, ליווה דיבורם של חברי קיבוצו, בית השיטה, תמונות ארכיון שהוצגו על המסך. גם ב"גן עדן" יש הפרדה בין גוף האדם המצולם לקולו המוקלט. "ההפרדה בין סאונד לתמונה מחדדת את ההתבוננות", אומר טל, "היא מאפשרת ליצירה להיות בו זמנית קרובה ורחוקה, גרוסטקית ופואטית, אכזרית וחומלת. ההתבוננות הופכת להיות חופשית יותר; היא מאפשרת לצופה להיות פעיל יותר".

 

 

המים מלווים את גיבורי "גן עדן" ברקע או בחזית. הסחנה, שמשמש גם מקווה, נראה כמו מקום שבו הם מנסים להיטהר מפצעם. חלקם מצליחים, ואחרים פחות. בשביל טל, המים בסחנה הם הזמנה להתפשטות גופנית ונפשית. "המים הם סמל בכל תרבויות העולם והם קשורים גם לשמו של הסרט, 'גן עדן'", הוא אומר, "המצולמים הם אנשים שמשלמים כסף כדי להיכנס אל הגן ולהתפשט. למרות שיש בהתפשטות הזאת צדדים גרוטסקיים, זאת גם התפשטות של וידוי".  

 

יעל חזן, תושבת בית שאן שהצליחה להיפרד מבעלה המתעלל אחרי יותר מ-30 שנה, היא אחת המתוודות בסרט, "אחרי ההקרנה ישבתי ובכיתי", היא מספרת, "זאת הפעם הראשונה שאני משחזרת את צרותיי מול אנשים זרים, והיה לי קשה להסתכל על עצמי. 

 

"הייתי בת 28 כשהתחלתי לעבוד בסחנה. לפני כן עבדתי במשק בית. הסחנה, שהוא באמת גן עדן, הרגיע אותי בתקופות הקשות. גם כשהייתי חוטפת מכות מבעלי, יכולתי להתנתק: הייתי מתלבשת, מגיעה אל הסחנה, מקבלת את המבקרים, מחייכת, מקשיבה לסיפוריהם. 

 

"רן צילם אותי לאורך שעות בכמה פעמים נפרדות. החלטתי להשתתף בסרט כדי להעביר מסר לאנשים כמוני, שלא יחיו כל כך הרבה שנים תחת משטר של פחד ואלימות, כמו שחייתי אני. בסופו של דבר, הבנתי שיש לי שתי אפשרויות. או שאני נשארת איתו ומתאבדת, או שאני פונה לפסיכולוגית ואומרת לה: 'עזרי לי לקבל אומץ לעזוב את הבית'. יצאתי בלי כלום, בלי רכוש ובלי כסף, והתחלתי מחדש". 

 
רן טל מספר על הסרט 

מלבד חזן מופיעים ב"גן עדן" אנשים שמרכיבים תמונה ישראלית רב תרבותית, ובהם חבר קיבוץ מבית השיטה, עולה צעירה מאוקראינה וצעיר ישראלי פלסטיני מנצרת. נראה שכולם מצליחים לתמצת בזמן קצר את הדבר הכואב ביותר שיוכלו לומר על עצמם, בלי דמעות. "בקולנוע התיעודי הישראלי במאים רצים עם מצלמת כתף, כדי שחס וחלילה לא יתפספס שום פרט בסיפור", אומר טל, "לעומת זאת, ב'גן עדן' יש התכתבות ישירה עם צלמי סטילס. סטילס מאפשר איכות של הקשבה שאבדה לקולנוע. כך, בזמן הצילומים, גיליתי שאפשר להקשיב ולהתבונן טוב יותר לסיפורים כשהמצלמה לא זזה. לאט לאט התחלתי להגביל את הצלם דניאל קדם, עד שביקשתי שהמצלמה תהיה נעולה על חצובה בלי תזוזה".

 

 

אחרי שצילם במשך חודשים ארוכים, הבין טל ש'גן עדן' זקוק לעמוד תווך. "יש שני צירי זמן מרכזיים בסרט", הוא אומר, "ציר זמן אחד הוא ציר הזמן של הטבע, שאותו אני מכיר בצורה אינטימית מאוד, ברמת האור והחום, בכל רגע לאורך השנה. את הסחנה אני מכיר מילדותי. כל פינה, עץ, אבן ובריכה. כשהגעתי אליו אחרי 30 שנה, הרגשתי כאילו ביקרתי בו אתמול".

 

ציר זמן נוסף הוא ציר הזמן הציוני. הסרט מתחיל ביום העצמאות ומסתיים ביום העצמאות, ועל רקע החגיגות בפארק, מלווה גם פלסטינים ישראלים. אחד מהם הוא את'יר מחאג'נה מאום אל פאחם. מחאג'נה מספר ב"גן עדן" על רצונו לעבור לקנדה. עכשיו, כשנתיים מאוחר יותר, מחאג'נה ענה לטלפון בזמן שארז מזוודות ועמד לטוס למחרת לפריז כדי לנסות חיים חדשים עם בת זוג צרפתייה. 

 

"רן צילם את הסחנה כמקום שיכול היה להיות יפה יותר, אבל הוא לא, כי כל אחד מהמצולמים חי בעולם משלו", אומר מחאג'נה, "ישראל היא מקום של הרבה שנאה וטיפשות, גם אצל אנשים שמחשיבים את עצמם לרחבי אופקים. בשבילי היא מקום של מחסומים, מול החברה הערבית השמרנית ומול היהודים. 

 

"אני עוזב למרות דעתם של ערבים רבים, שרואים בעזיבה הפסד ליהודים. כל אחד צריך לעשות את הטוב ביותר בשבילו. אין לי אדמה ואין לי מה להפסיד. אם ארצה לתרום לעמי, אוכל לתרום גם מחו"ל, שם לא אסבול מהגבלת חופש הביטוי ואוכל לספר את הסיפור המעניין של ערביי ישראל: אנשים שהם לא ממש פלסטינים ולא ממש ישראלים. פלסטינים מג'נין ורמאללה מדברים בשפה אחת ולא שתיים וחוגגים רק את החגים שלהם. אנחנו, לעומת זאת, לא יודעים אם אנחנו פלסטינים או ישראלים, או גם וגם". 

 

יכולת ההתבוננות של טל, שמסירה מחסומים מול אנשים, צמחים ומים, זיכתה את "גן עדן" בפרס הבימוי בפסטיבל ירושלים ובפרסי פורום היוצרים הדוקומנטריים. "לצערי, הקולנוע התיעודי הישראלי זנח במשך שנים את הצורה ואת השפה הקולנועית, זאת שרואה בקולנוע אמנות", הוא אומר, "אני יוצר קולנוע שמתעסק בקולנוע ובשפה שלו, ופחות מתעניין בסרטים עם מוטיביציה סוציולוגית או פוליטית ישירה. סרטים שלי הם סרטי מסעות שיש בהם אכזבות, הרהורים, כיסופים - ולא בהכרח מסקנות וגילויים".

כל הפרטים על הקרנת הסרט "גן עדן" בבית אבי חי