לכעוס על האוויר

בתחילת הסרט "היה שלום פטר שוורץ", הבמאית יעל ראובני אומרת להוריה שהיא נוסעת הביתה, לברלין. אביה מתעקש שברלין היא לא בית; היא מקום מגורים. ראובני מתעקשת שזה כרגע הבית. כיצד יכולה להיות גרמניה בית – על כל המשתמע מהמושג – לאישה צעירה שרוב משפחתה של אמה נספתה בשואה? כיצד יכולה להיות גרמניה בית לנכדה שסבתהּ קראה לאדמת אותה הארץ אדמה מקוללת ואמהּ אינה מוכנה שכף רגלה תדרוך שם? על המורכבות הזאת בדיוק נסבה העלילה של "היה שלום פטר שוורץ", סרט הביכורים של ראובני, המוקרן בימים אלה ברחבי הארץ.

 
יעל ראובני. גרה במקום שנקרא בין שם לפה

הסרט עוסק בסיפור משפחתי טעון. סבתה של ראובני, מיכלה פריזר, איבדה את כל משפחתה בשואה. בסיום המלחמה היא אמורה להתאחד עם אחיה, שלפי שמועות של מכרים, הצליח לשרוד גם הוא. נקבעת פגישה בין האחים, אך האח לא בא. מיכלה עולה לארץ ומספרת שאחיה נספה. ואולם, שנים רבות אחרי כן מתברר שהאח שינה את שמו לפטר, התחתן עם גרמנייה ומתגורר בשליבן, שבגרמניה המזרחית, מרחק קצר ממחנה הריכוז שבו היה כלוא בשנות המלחמה.

 

במהלך הסרט לוקחת ראובני את הצופים למסע בעקבות האח והבחירות שבחר – מסע שנע כל העת בין משפחתה של ראובני שגרה בארץ ובין משפחתו של שוורץ, שמתגוררת בגרמניה. זהו מסע שמפגיש את הצופה עם ההשלכות של הבחירות שנעשו על ידי שני האחים, ששניהם אינם עוד בין החיים, ועל ההווה של בני המשפחה כולה, דור שני ושלישי.

 

דור הולך, דור בא

 

מהצד האחד ניצבת יעל ראובני, קולנוענית שחיה בברלין כבר חמש שנים. מהצד השני עומד שטפן, נכדו של שוורץ, שלומד היסטוריה יהודית וחולם לבקר בארץ, אולי אפילו לגור בירושלים. העבר הביא את שניהם למקומות מנוגדים שמשלימים זה את זה בצורה מוזרה. "כשרוצים לעשות דוקו ורוצים להתעסק בסיפור שקרה בעבר, צריך למצוא דרך להביא אותו להווה", מתארת ראובני (33) את תהליך עשיית הסרט.

 

זה לא בעייתי לעשות סרט שמתאר סיפור ששני גיבוריו אינם בין החיים?

"גיליתי שהרבה יותר מעניין אותי להתעסק בשאלה איך כל אחד מאיתנו חי עם זה עכשיו; איך כל אחד מאיתנו נושא את המשא הזה של העבר. הסיפור של האחים זה חור שחור שממנו מתפתח סיפור של שלושה דורות. בדור שלי כבר לא עולה השאלה מה קרה באמת בשנת 1945, אלא איזה סיפור מספרים במשפחה הדור השני ואנחנו".

 

לנוכח המורכבות הרגשית הזאת שמתוארת בסרט, לא קשה לך להגדיר את גרמניה כ"בית"?

"לכעוס על גרמניה ולתלות בה את כל התסביכים הזהותיים שלנו זה קל מדי. בהתחלה הרגשתי בוגדת, כי סבתא שלי היתה כועסת. אבל היא נפטרה, והמסע הזה לא היה קורה בחייה. לגבי הדור הראשון לשואה, היה משהו מצמית בנוכחות שלו בעולם. מה תגיד למישהי שעברה דברים כאלה?
 

"ברגע שהיא מתה, נוצר מקום לסיפורים שלנו. היה משהו משתק בנוכחות שלה, בטראומה שלה, בעובדה שזה שלה ואיזו זכות לנו יש בכלל לגעת בזה. כשהיא נפטרה, נוצר מקום בשבילנו לשאול שאלות: מה אנחנו סוחבים איתנו? מה מותר לנו לזרוק? מה צריך להחזיק?".

 

לקחו לנו את הגלות

 

המפגש הראשון של יעל ראובני, בוגרת בית הספר לקולנוע סם שפיגל, עם ברלין היה כתיירת, בביקור אצל חבר שהתגורר שם. "היה משהו מאוד מטלטל בביקור הזה, וחשבתי שאני רוצה לעשות שם סרט. הרגשתי שאני צריכה להיות שם כמה זמן, לפתור שם משהו.

 

"ברלין היא עיר עכשווית, יצירתית, משתנה, סקסית, שנמצאת בהווה, אבל יש שם גם נוכחות מאוד חזקה של העבר. השילוב הזה הקסים אותי והרגשתי שזה מייצג משהו שקיים גם בי. רציתי לעשות סרט על הנכחת העבר בהווה, ולקחו לי כמה חודשים עד שהבנתי שהסרט שאני רוצה לעשות יתעסק בעבר המשפחתי שלי, ולא במשהו כללי".

 
"היה שלום פטר שוורץ", הטריילר

בסרט את אומרת שהדבר שהכי עוזר לטראומה זה לחיות ביניהם.

"ברלין היא הבית שלי, אבל אני עם רגל אחת בארץ. זה לא יכול להיות אחרת. ה-בין-שם-לפה – זה הבית שלי; השילוב. מחנכים אותנו שהשורשים צריכים להיות כאן, נטועים עמוק באדמה, ואני גיליתי בי געגוע למקום אחר. לקחו לנו את הגלות בלי לשאול שאלות. אני שייכת לדור הראשון במשפחה שנולד וגדל כאן. אני ישראלית, ובכל זאת חסר לי משהו. יש אלמנט מלאכותי בלמחוק את העבר. יש צורך ליצור מקום משלך, ולא כזה שהוכתב לך".

 

בסרט ההורים שלך, שלא הסכימו לדרוך על אדמת גרמניה, באים לבקר אותך לראשונה אחרי חמש שנים שבהן סירבו לעשות זאת. היה להם קשה?

"היה להם יותר קל משהם חשבו. אני חושבת שזה היה אפילו מאכזב קצת לראות שזה די בסדר. ברור שהעבר מתנפל עליך מכל מיני פינות כשאתה מסתובב שם, אבל נורא קל לכעוס. על מה כועסים? על אדמה? על שפה? את מי מאשימים עכשיו? ומתי מותר להחלים? בסופו של דבר, אני חושבת שגרמניה עשתה עבודה אמיצה. בגרמניה אומרים: 'נכון, קרה כאן דבר נורא, המשפחות שלנו עשו את זה, ויש בושה'. ברגע שמישהו מודה בזה, מה עוד אפשר לומר לו? " ברגע שסבתא מתה, נוצר מקום לסיפורים שלנו. היה משהו משתק בנוכחות שלה, בטראומה שלה, בעובדה שזה שלה ואיזו זכות לנו יש בכלל לגעת בזה. כשהיא נפטרה, נוצר מקום בשבילנו לשאול שאלות "

 

"כשאני מתראיינת בגרמניה לגבי הסרט, זה מפתיע אותם, הרעיון הזה של  'כף רגלינו לא תדרוך בגרמניה'. הם מבינים את הכעס, אבל לא את העניין הזה. אני מסבירה להם שישראלים לא אומרים על המלחמה 'אז'. הם אומרים 'שם'. ההתייחסות היא למקום. וברגע שזה ככה – 'שם' הופך להיות המקום שקרה בו הדבר, ולא מתייחסים לציר הזמן".

 

סרטה של ראובני מוקרן גם בישראל וגם בגרמניה. בשלושת הפסטיבלים שבהם הוקרן – פסטיבל חיפה, דוק לייפציג ופסטיבל קוטבוס – זכה הסרט בפרסים.

 

יש הבדל בין תגובות הקהל הגרמני לקהל הישראלי?

"הייתי מאוד מופתעת מעוצמת התגובות המרגשות שהיו לסרט בארץ. פחדתי שבגרמניה תהיה אכזבה, כי בישראל זה סיפור שהרבה יכולים להזדהות איתו, ולאו דווקא בגרמניה. בגרמניה ההזדהות של הקהל באה ממקום אחר לגמרי. התגובות שם היו רגשיות, כי הם יודעים מה זה טראומה במשפחה, מהי שתיקה ומהו שקר שמספרים במשפחה.

 

"אחת המחמאות הכי גדולות שאני מקבלת היא שמישהו מהקהל אומר לי אני אגיע שוב לראות את הסרט עם אימא שלי או עם הבן שלי. זה מרגש שהסרט הזה מצליח לדבר למשפחות. מבחינתי, זה לא סרט על השואה; זה סרט על משפחה".

יעל ראובני מחלה לגרמניה - ואתם? בואו לדון על כך בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 8