הטוב, הרע והלא נורא

למדתי מן המורה שלי שכשאדם מרגיש "גלות" – אותה תחושה קיומית של חושך מזדחל, נתק פנימי, היעלמות הקול – הוא נוטה לקחת אספירין. משהו בכאב הזה, של ה"גלות", כל כך פוצע, שהאדם הולך לתור מיד אחר משככי כאבים.

יש ימים בלוח השנה העברי שבהם אנו מרגישים את ה"גלות" בחוזקה, אבל נדמה כאילו נלקחו מאיתנו משככי הכאבים כולם. יום השואה, למשל, יום הזיכרון, תשעה באב. גם יורצייטים אישיים – ימי זיכרון לאהובינו – הם ימים נטולי אספירין.

 
הרב קרליבך. מציאות שהיא תגובת נגד לשואה

יום פטירת המורה שלי, ר' שלמה, הרב קרליבך (שצוין אתמול), מאיר לי מזווית אחרת אותם הימים ומשנה, כמוהם, את כל מערך ההגנות.

איך אני יודעת שהבירורים הפנימיים הנוקבים שאני עוברת ביום היורצייט הזה באים מן היקום הזה בתוכנו, שבו ממוקמים חשבונות הנפש כולם? כי במוצאי היום אני מוצאת שהעולם שטוף בצבעים אחרים, כאילו טיפסתי על פרוז'קטור גבוה-גבוה, ומה שרואים משם הוא לא מה שאני רואה מפה. וכמו, להבדיל, אחרי יום כיפור, לוקח זמן עד שהראייה השגורה חוזרת לשלוט באישון העין.

אז ישנה התורה הקבועה וישנו מה שפתאום מפתיע ומתחדד. ומה התחדד לי ביתר שאת השנה? אציין שלושה דברים.

אין דיכוטומיה כלל

שלמה – שהקפיד איתנו, תלמידיו, שנקרא לו כך – אתגר את התפיסה הקלאסית בנוגע ל"עבודת השם", זו שרובנו הדתי גדלנו עליה (בוודאי במסורת האשכנזית).

ריקוד החיים שלנו, אליבא דשלמה (בהסתמך על הרבי'ס החסידיים שלו לעניין זה, בעיקר האיז'ביצר ור' נחמן מברסלב, וגם החידושי הרי"ם והרופשיצר ור' שמחה בונם מפשיסחא ואחרים) לא מתנהל בתווך שבין שני הקצוות – להיות "טוב" או "רע" – אלא רק בתוך המציאות של להיות "בפנים". בבית. קרוב. ולפעמים, נעבעך, להיגרר אל המרחק, אל הגלות, גם אם הוא נמשך שנים רבות, גם אם הוא נמשך רוב החיים, לא משנה. הדבר המשמעותי הוא שאין כאן תפיסה דיכוטומית.

הקרבה או הריחוק שאנו חשים, לשיטתו, כלפי הקב"ה, מתייחסים לאותו ציר אמצע, ופועלים, תמיד, ביחס אליו. אין זה משנה כמה "רחוק" נהיה – תמיד נהיה ביחס אליו. לא כך הטוב והרע הדיכוטומיים שלעולם יתגלמו במופע מלחמתי; שדה קרב נצחי. מי "ינצח", בתוכנו, ומי "יפסיד".

הדבר בולט בעיקר לפני יום כיפור, קפסולה מרוכזת של עניין זה: ההתניה הדתית הקבועה והציפייה האמונית הבסיסית היא שאנחנו בצד ה"רע". גם אם אנחנו רק "קצת רע" – אין זה משנה. תוכנית העבודה מתחילה משם (וצריך לציין ששפת תורת המוסר ונספחיה זורמת פה עמוק בוורידים שלנו, בין שאנו מודעים לכך ובין שלאו).

שלמה, בהתבסס על הרבי'ס, אך ב"תרגום" מבריק משלו, מלאכת מחשבת ממש, ביטל את הפרדיגמה הזאת ויצר מהלך אחר לגמרי: "עבודה" אחרת (שלא כאן המקום לפרטה). התחושה שלי היא שלא יכול להיות שהשינוי הפרדיגמטי שעשה, חתיכה אחת בפאזל תיאולוגי ענק שהרכיב, לא קשורה קשר ישיר לשואה ולחותם שהיא השאירה בו, וזו הנקודה השנייה שאני רוצה לציין.

שריטה על גבי ה-DNA

שלמה הבין, כבר בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, שהמרקם הקיומי הקולקטיבי שלנו נמצא בתוך בית הקברות. אני מתייחסת כאן לבית הקברות השכונתי שלנו, השואה, אבל אני לומדת מכאן על בית הקברות ככלל.

כמה שלמה דיבר על הכהן. כמה לימוד עשינו סביב מהות הכהן. הכהן, שעל פי החסידות, בוודאי על פי מורו ורבו של שלמה, האיז'ביצר, בעל הספר "מי השילוח", הוא מורה הדרך שלנו אל טוהרה במובנה המלא; ערוצים פתוחים, אמונה באפשרות של האפשרות, אמונה ברעיון האפשרות (גם אם היא לא מתממשת או מתממשת באופן שלילי. התוצאה היא לא ענייננו כאן, אלא התנועה). כמה יש בידינו, על פי לימוד החסידות שעשינו עם שלמה, להיות ה"כהן" ומה נעשה, ונאסר על הכהן להימצא בתוך בית הקברות!

אנחנו רוצים להיות הכהן, אך אנחנו טמאי מת! הדיסוננס הזה הוא חור שחור.

 
שלמה קרליבך בהופעה חיה

אני יודעת שמה שאני אומרת עשוי להישמע תמוה. הנה, אנחנו, יותר מ-60 שנה אחרי, עסוקים בעשייה, והכול פורח. אבל מתחת לפני השטח אנחנו מתחילים להבין שאנחנו חיים בפוסט טראומה קיומית. כולנו; לא רק בני הדור השני. התורה והקב"ה נכנסו להקפאה עמוקה.

אני מנסה לדמיין כיצד אנשים תפקדו 65 שנה אחרי חורבן הבית. אחרי כל חורבן. עם אילו פחדים קמאיים התהלכו, עם איזו אימה חיו (אולי אימה מן האי ידיעה, מן השינוי, אימה מן התנועה, מן הסקרנות).

הגמרא בבבא בתרא (ס' ע"ב) מציפה את זה ממש. בנפש הקולקטיבית שלנו, בדנ"א הנשמתי שלנו, ישנה שריטה – זיכרון קבוע של פצע תמידי – דומה קצת לאופן שבו מתואר יצחק אבינו בתורות חסידיות רבות אחרי העקידה. מכווץ, מכונס בעצמו, נכה.

והנה – משהו קורה. מתחילה איזו התעוררות.

ראשית: הפנמה, הכרה שקטה שמשהו בכלל עומד לנו בגרון. תודעה. דלת נפתחת. במילים אחרות: תחילת ההתייחסות לפצע שהחורבן "שלנו" עשה בתוכנו. ואז – וואו! מתחילים, לאט, בקטן, לצאת אל מחוץ לבונקר, לפרוץ אל חשיבה מאווררת יותר, בוטחת יותר, לחפש חיבורים אורגניים. פתאום (ואני כותבת כמי שחיה בעולם החסידות בהקשרה הציוני הדתי), להאמין (שוב!) שאפשר להאמין, שאפשר לנשום מחוץ לתודעת הפריזר.

תגובה קיומית לחורבן קיומי

אני יודעת שנהוג לייחס לחסידות שבדורנו ממד גאולי הנובע מן השיבה הפיזית לארץ, ואני לא חולקת על כך. רק הייתי רוצה להציע שהסיפור מתחיל עוד קודם. לא מפגש החסידות עם אדמת ארץ ישראל, אלא מפגש החסידות עם התודעה הקיומית שלנו, זו הפצועה, המבקשת כלים לחיות בעולם. חסידות, במובן זה, היא לא רק עזרה ראשונה, בלון חמצן, אלא היא היא ספקית השפה שלנו. זו שמאפשרת ליצור גשר אל התגובות הקמאיות שבתוכנו.

בכלל, אני חושבת שככל שהפצעים שלנו יהיו יותר מוצפים בתודעה, באופן הישר שעליו אני מדברת, לימוד החסידות יתפוס יותר ויותר מקום. למה? כי עולם המקורות החסידיים מתייחס בדיוק לאימה הקיומית הזו. ביושר נדיר, בפילוח מדויק, ברגישות בלתי נתפסת. עולם החסידות נדיר בכך שהוא נוגע הן בשורשי השבר, ובו-זמנית – וללא סתירה! – בשורשי האופטימיות. חסידות, לפי ההבנה שלי, זו בעצם תגובה קיומית לרעיון החורבן, או תגובה קיומית לחורבן קיומי. ואלה, כנראה, תמיד יהיו.

שלמה הבין את זה. עוד לפני עשרות שנים הוא הבין את זה. כשאיש עוד לא דיבר על השואה, או כשעוד לא היו מילים, אפילו, לקיפאון. הוא הבין והחל לטוות, כרופא אומן, כצורף עניו (אולי יש לומר – כמדקר סיני) שסתומי תנועה שונים במקומות שונים בנפש. כל שסתום מוליך, בדיוק פלאי, תנועות או חסימות למקומן הנכון.

"אנרגיה" מזיקה שיש לשחרר, "אנרגיה" מחייה שיש לאתר. את התנועה הזו חווינו, תלמידיו, במהלך הלימוד, במהלך הניגון ובמהלך הסיפור. אומן פלאי גאון שטביעת ידו ממשיכה להימתח אל ההווה ולחבר בו חיבורים.

אם לחזור לנקודת הראשית - הרצון של עולם החסידות (בעיקר בית מדרש פשיסחא-איז'ביץ) לשנות את הפרדיגמה מ"טוב" ו"רע" ל"בפנים" ו"בחוץ" – הרי שהיא עצמה, לעניות דעתי, תגובה לחורבן. אנחנו לא רוצים להישאר בתודעת "בית הקברות". אנחנו רוצים (ויכולים!) להיות "בבית", להיות קרובים, "בפנים", להיות הכהן.

לימוד שלישי: עם הזמן מתחדדת אצלי ההבנה שקדושה אינה שווה מושלמות. אלה הן שתי מערכות שונות הפועלות בהקשרים שונים (בשורה התחתונה: הראשונה תלוית תנועה והשנייה תלוית תוצאה). הנטייה של העולם הדתי לראות בהן זהות לא רק שהיא מולידה מכשלות ורמייה עצמית; היא גם עוול לכל מי שמנסה לאחוז בקדושה. " "אנרגיה" מזיקה שיש לשחרר, "אנרגיה" מחייה שיש לאתר. את התנועה הזאת חווינו, תלמידיו, במהלך הלימוד, במהלך הניגון ובמהלך הסיפור. אומן פלאי גאון שטביעת ידו ממשיכה להימתח אל ההווה ולחבר בו חיבורים "

הדבר ודאי נכון לגבי שלמה. שלמה לא היה מושלם. הוא מעולם לא ראה את עצמו מושלם. לראות אותו ככזה זה עוול, לא רק לו, אלא גם לתורה שלו. התורה שהוא לימד, המשך לתורת רבותיו, הוא שהעולם מורכב. עולם החסידות הוא אמנם עולם מרפד, אך עם זאת, הוא מחייב הכרעות בוגרות ועצמאות פנימית. משלמה למדנו את שניהם. אני משחזרת הרבה רגעים קרובים ומתגעגעת.

* רות יאיר-נוסבאום מלמדת חסידות במתן, בתוכנית עבודה שבגוף; בבית הספר לקולנוע מעלה; בנשמת; ובבית המדרש דרישה בנוי יורק. היתה תלמידה קרובה של ר' שלמה קרליבך

 
בואו לדבר על "הרב המזמר" בעמוד הפייסבוק שלנו