מדינה יורדת מהפסים

בזמן נאומו האחרון של ראש הממשלה בפני עצרת האו"ם, נתקלתי במשחק שתייה שהתנהל באחת מהרשתות החברתיות. הכלל היה פשוט: בכל פעם שנתניהו מזכיר את השואה, מלחמת העולם השנייה או היטלר, יש לשתות כוסית. היות שהשוואות לשואה ולמשטר הנאצי הן טקטיקה ידועה של נתניהו בנאומים, הסיכוי להיות בגילופין עד סוף הנאום לא רע בכלל.

וכמה פעמים בממוצע בנאום אתה מזכיר את השואה? (צילום: פלאש 90)  

בשבוע שעבר עברה בכנסת בקריאה טרומית הצעת חוק האוסרת את השימוש במילה "נאצי" על נגזרותיה ואת הצגתם של סמלי שואה כגון טלאי צהוב או מדי פסים, להוציא שימושים אלה למטרות חינוכיות. השימוש במילים או בסמלים עם זיקה לשואה שלא למטרות חינוכיות מוגדר על פי חוק זה כעבירה פלילית, שעונשה חצי שנת מאסר וקנס של עד 100 אלף שקל. צאו וחשבו כמה היה צריך ראש ממשלתנו לשלם ואיזו תקופת מאסר היה עליו לרצות לו חוק זה היה מוחל רטרואקטיבית ולולא היה מוגן, כמובן, על ידי חסינותו המשפטית כחבר כנסת וראש ממשלה. אלא שמה שמותר ליופיטר, אסור לשור.

כותבת שורות אלה כבר התייחסה בעבר באתר זה לנושא של זילות סמלי השואה בחברה הישראלית. באותו טור טענתי כי הניצול הציני של סמלי השואה בהקשרים לא ראויים מקומם ומכעיס, והתגובה ההולמת כנגדו היא הומור ולגלוג על מציג הסמלים, ותכליתה לחשוף את האיוולת שבתרגיל הפרובוקטיבי שלו.

אני עדיין מחזיקה בדעה שהתשובה לתרגילים כאלה היא דרך השיח הציבורי, ולא החוק, ומתברר שגם היועץ המשפטי לממשלה סבור כך. בחוות הדעת שהעביר לשרים בעניין החוק, ציין היועץ המשפטי ויינשטיין: "אין חולק כי ככלל השימוש בסמלים ובכינויים נאציים במרחב הציבורי הוא פוגעני ומקומם. אולם, לא כל התנהגות הפוגעת ברגשות הציבור ראוי להפוך לפלילית". לדעת ויינשטיין, אין סיבה מספקת להוסיף חוק על החוקים הקיימים האוסרים על הכחשת השואה, והדרך הנכונה להתמודד עם שימוש מזלזל או ציני בביטויים הקשורים לשואה הוא במישור החינוכי.

העניין הוא שהזילות הזאת מעוררת גיחוך או תרעומת, תלוי מה מידת רגישותכם לנושא, ואכן ראויה לגינוי, אבל לא למאסר. העיקרון של חופש הביטוי, המהותי כל כך לדמוקרטיה בריאה, מחייב שגם מי שמשתמש בביטויים ראויים לגנאי יהיה חופשי להשתמש בהם, והסנקציות שיופעלו נגדו יהיו ציבוריות; לא משפטיות.

יש הבדל עצום בין ביקורת ציבורית ובין חקיקה. הכלי של החקיקה מיועד למניעת פשעים; אין זו מטרתו לחנך אנשים וללמדם איך לדבר בנימוס, בלי להשתמש בהשוואות מוגזמות או מקוממות. בשביל זה, לכאורה, יש לנו מערכת חינוך, והצורך להגביל בחקיקה את יכולתם של אנשים להשתמש באמצעים רטוריים על פי בחירתם מעיד על כישלון צורב של החינוך במדינה. המדינה, אם לנקוט במטאפורה, מנסה להדביק סלוטייפ על פיהם של המשתמשים בסמלי השואה בזמן שהיתה אמורה להקנות להם את שיקול הדעת הדרוש כדי להימנע משימוש בהם מלכתחילה.

ומה עם הטוקבקים?

רוב החוקים הפופוליסטיים שמיועדים בעיקר לייצור כותרות נופלים בשלב שבין הקריאה הראשונה לשנייה ולשלישית, וסביר להניח שזה גם מה שיקרה לחוק הזה. אם כל הסיבות שהוצעו לעיל אינן מספיקות, סיבה נוספת לוותר על החוק היא שפשוט יהיה כמעט בלתי אפשרי לאכוף אותו. כמות הטוקבקיסטים במדיה שמשתמשים במילה "נאצי" ובאזכורים לשואה היא אסטרונומית, ולרשויות אכיפת החוק אין זמן ומשאבים לרדוף אחרי כל אחד מהם.

וזה רק במדיה האלקטרונית: כיצד ניתן לאסור ולהעמיד לדין אלפי או עשרות אלפי אנשים שצועקים "נאצים!" על שוטרים בזמן הפגנה? או לדלות מתוך המון משולהב את האנשים הנושאים שלטים, ובהם דמות של פוליטיקאי במדי אס.אס.? ומה לגבי השימוש בביטויים כגון "התנהגות פשיסטית" או "מזכיר משטרים אפלים"? האם גם הם נופלים תחת הגדרת החוק? " בזמן שמשפטנים יתפלפלו על משמעותו של החוק ועל דרכי יישומו, יישבו ניצולי השואה בישראל וישתוממו עד מאוד על מה כל המהומה. מדוע הכנסת עולה על בריקדות כדי למנוע, כביכול, "פגיעה ברגשות ניצולי השואה", אבל לא ממהרת להעביר להם את הכספים המיועדים לרווחתם "

ובזמן שמשפטנים יתפלפלו על משמעותו של החוק ועל דרכי יישומו, יישבו ניצולי השואה בישראל וישתוממו עד מאוד על מה כל המהומה. מדוע הכנסת עולה על בריקדות כדי למנוע, כביכול, "פגיעה ברגשות ניצולי השואה", אבל לא ממהרת להעביר להם את הכספים המיועדים לרווחתם, לא נלחמת כדי לדאוג שתמיד תהיה להם קורת גג, מזון, תרופות, חימום בחורף?

למרבה הצער, לא נותר לנו אלא להסיק כי החוק הפופוליסטי והמיותר לתפארת הזה הוא בלון נפוח שמיועד להסיח את דעתנו מההזנחה של מערכות החינוך והרווחה, זו שמיועדת להקנות לאנשים תרבות שיח ראויה וזו שאמורה לדאוג ללבושם, למזונם ולכבודם של בני אדם בכלל, ובפרט של ניצולי השואה. האיסור על השימוש במילה "נאצים" לא יעניק להם פת לחם. לכל היותר, דמעות של אכזבה.

בואו לדבר על "חוק הנאצי" באתר הפייסבוק שלנו