עוד חוזר הניגון

לפני 12 שנה החל אמיר פרלמן להתקרב ליהדות על דרך שמירת תורה ומצוות. קרבה זו הנגישה לו עולם תוכן שלם שלא הכיר קודם לכן – הניגון היהודי. הוא היה יושב לשולחנות השבת שהיה פוקד באותם ימים ומקשיב לפיוטים ולניגונים. כמוזיקאי מקצועי שמופיע בארץ ובעולם, בוגר האקדמיה למוזיקה ובעל ניסיון רב במוזיקה קלאסית, פרוגרסיב רוק, מטאל וג'אז, תמיד היה לו החוש לקלוט את הניגון ולהצטרף למקהלה, אבל בחלק מן הניגונים הללו היה משהו אחר, משהו שלא יכול היה להסביר. הם תפסו את תשומת לבו במובן המילולי ביותר.

 
אמיר פרלמן. "עניינו אותי המבנים והמקצבים המקוריים"

נגיעות הלב הללו העירו אצל פרלמן משהו שעד אז היה רדום והזניקו אותו למסע אישי ואינטימי אל המקורות ההיסטוריים והאתנו-מוזיקולוגיים של הניגון היהודי. "כמו חוקר טקסטים עתיקים", הוא אומר, "עניין אותי לגלות מתוך הניגונים עצמם מה היו המקצבים והמבנים המקוריים, מה היו הקשרים בין המבנים המוזיקליים ובין האימפקט הפולחני של כל ניגון וניגון ואיך הניגונים השפיעו ופעלו - גם ברמה הפיזית וגם ברמה הנפשית - על מי ששמע אותם".

כעבור מאות שעות של האזנה וקריאה של פיוטים ומצוד אחר סידורי תפילה עם מערכות תיווי, פרלמן הבין שהוא צריך מעבדת עבודה שבה החומר התיאורטי יוכל גם להיבחן וגם להיות מיושם בפועל. כך נולד "אנסמבל שירה חדשה לירושלים", שליווה את פרלמן בעבודתו.

לפני שנתיים יצר פרלמן קשר עם העורך גיא דגן (שניהם תושבי פרדס חנה) כדי שיערוך לו הופעה של האנסמבל שמבקשת לחלוק את הפירות המוזיקליים והתיאורטיים של המחקר. דגן, אחד העורכים העסוקים בארץ, איננו בעל רקע מוקדם בנושא, אבל הוא הבין מיד שפרלמן ליקט כמות מידע שמתאימה להרבה יותר מסרט שיראה הופעה מוקלטת.

ביחד הם פנו לתסריטאי ולבמאי רוביק פייגין (תושב פרדס חנה אף הוא) והחלו לעבוד על הסרט "מעבר למילים", שמבקש – אם לצטט את מדף הפייסבוק שלו – "לספר את גלגולו של הניגון היהודי משירת הלוויים בבית המקדש ועד ימינו אנו". הסרט נוגע בהתפתחות הניגון היהודי מתקופת בית המקדש, דרך הפייטנים של ימי הביניים, ניגוני המקובלים בצפת, הניגון החסידי וקרליבך. וכל זאת תוך כדי שילוב של ראיונות עם מוזיקאים ופייטנים ותיעוד המסע של פרלמן אל הקבר של האדמור הזקן של חב"ד, שהגדיר פעם את הניגון כ"קולמוס הנשמה".

מובן שב-50 דקות לא ניתן אלא לגרד את קצה הקרחון של עולם התוכן של הניגון היהודי, אבל נראה שה"דגימה" שנלקחה הספיקה לוועדת השופטים של הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע יהודי באשקלון להעניק לשלישייה את הפרס הראשון לסרט הטלוויזיה הטוב ביותר. בימים אלה נודד הסרט "מעבר למילים" ברחבי הארץ וזוכה לשבחים גם בתקשורת. ערב הקרנת הבכורה של הסרט במגרש הביתי של היוצרים, בתיאטרון הידית בפרדס חנה, נפגשתי עם השלישייה לשיחה בשמונה עיניים ועל "תרופת סבתא סקוטית", כפי שפרלמן כינה את הוויסקי.

לא התרגשות; התעלות

איך הרגשתם כשנודע לכם על הזכייה בפסטיבל אשקלון?

"הופתענו מאוד", אומר רוביק פייגין, "ידענו שאנחנו עושים משהו מיוחד במינו. בקולנוע הישראלי, ובכלל בקולנוע העולמי, עדיין לא יצא סרט כמו שלנו, שמבקש לגשת לנושא הזה של הניגונים בצורה מעמיקה. יש משהו בסרט הזה שהוא מאוד ראשוני. אבל לא ידענו אם זה משהו שגם הוועדה תכיר בו, ושמחנו, כמובן, שהשופטים מאוד התרגשו מהסרט".

"אני דווקא הופתעתי מכך שהשופטים התרגשו", קוטע אותו גיא דגן, "כי לדעתי הסרט לא מנסה לרגש; לדעתי הוא גם לא מרגש. אני עורך עשרות שעות של ריאליטי בחודש, ואני יודע כעורך מה זה 'לרגש' את הצופים. הסרט הזה גורם לתחושת התעלות, ואנשים מבלבלים בין השניים. התעלות זה משהו אחר, עמוק יותר, ולדעתי, זה מה שהם חוו".

טריילר הסרט

אני מצהיר שאני מסכים עם דגן ושזו הבחנה מעניינת. גם כאשר עולות נקודות של ביקורת תוך כדי הצפייה (למשל, ההתעלמות מהשפעות של תרבויות שכנות, או חוסר איזון בין מרואיינים מתוך התחום ובין מרואיינים שחוקרים את התחום), אי אפשר שלא לחוש התעלות, וזו חוויה ששונה בתכלית מריגוש. גם מעבר לגישה הרוחנית - המאוזנת - שדרכה הנושא מטופל, הסרט כולו משוח בניגונים של האנסמבל, ואי אפשר שלא להילכד בקסם שלהם.

האם ההחלטה על הפסקול היתה קשה? בכל זאת, סרט על ניגונים ופיוטים - יש מבחר עצום לבחור מתוכו, לא?

דגן: "החומרים הראשונים שערכנו היו מההופעה של האנסמבל בצפת. זה היה אמור להיות מעין בונוס טרק של ההופעה, אבל בסוף ההופעה הפכה להיות הליווי של הסרט".

פרלמן: "העניין הוא שגם לא צריך הרבה בשביל להבין. יש משהו בסרט הזה שלא רק מנגיש מידע, הוא גם מנגיש חוויה. מספיק להשמיע ניגון או שניים, והצופה כבר נכנס אל הסיפור. יש משהו במדיום של סרט שמאפשר משהו מיידי יותר. זה לא כמו ספר למיטיבי לכת בלבד. הסרט עוטף אותך מכל הכיוונים, מכל החושים".

שאלת הגזירה

אחת השאלות שהסרט מבקש להעלות קשורה לגזירה שנגזרה אחרי חורבן בית המקדש, ועל פיה כל ניגון מוזיקלי שלא למטרות קודש נאסר. זה קשור לתכונה העוטפת הזאת שאתה מדבר עליה?

"במאת האחוזים. הגזירה הזו נגזרה כי הם פחדו מהכוח מהלך הקסמים של המוזיקה. כל אחד יכול בקלות להתבולל אם הוא יתחבר דרך המוזיקה, כי היא מקרבת לבבות, ומזה הם פחדו. כי ברגע שמתחילים לנגן ולשתות לחיים, בשלב הבא הילדים שלנו מתחתנים. והיה צריך לשמור על זה. בתור מוזיקאי, זו אחת הבעיות הגדולות שלי. אבל אני חושב שאף אחד לא יכול היה לעמוד בגזירה הזו; היא היתה קשה מדי. אז הם ניגנו שירים של כיסופים, של כוונות או של שמחות, ואותם ניגנו בחתונות ובחגים.

"כיום, בהשפעת העולם המערבי, אנחנו מבינים מוזיקה מנקודת המבט המחולנת שלה, אבל צריך להבין שבמסורת שלנו זה היה קשור לעולמות עליונים. דוד, למשל, הוא מי שיזם את בית המקדש, והוא היה בעל מנגן. צריך להבין את זה. הוא הבין את המקום של הניגון בעבודת הקודש, והוא העמיד את הלויים בתפקיד הזה".

בשלב הזה השיחה מתחילה לקלוח מעצמה. הם מתחילים לשאול ולענות זה לזה, כאילו כל השעות הארוכות שבילו ביחד לא הספיקו להם, והנושא עדיין חי ובועט בתוכם.

"דווקא כחילוני, אני רואה את זה אחרת", אומר דגן, "כשאנחנו אומרים דוד המלך, בעל מנגן וכולי, אני רואה אותו בתור מטפל במוזיקה. הוא טיפל במוזיקה לפני 3,000 שנה, וזה פשוט מדהים לחשוב על זה. וכל הרעיונות האלה שאנחנו מדברים עליהם, על ניגונים מקודשים, הם גם קיימים בכל התרבויות. כיסופים וכוונות זה משהו אנושי, ואנחנו עשינו סרט על המסורת היהודית של הניגונים האלה". " פרלמן: יש משהו בסרט הזה שלא רק מנגיש מידע, הוא גם מנגיש חוויה. מספיק להשמיע ניגון או שניים, והצופה כבר נכנס אל הסיפור. יש משהו במדיום של סרט שמאפשר משהו מיידי יותר "

כעבור שעת שיחה מכשיר ההקלטה שלי נעצר כי נגמר הזיכרון, אבל השיחה ממשיכה. הם מתארים לי בהתלהבות איך הם רואים את הפרקים הבאים בסדרה ("פרק שלם על קינות, למשל, זה נושא מדהים!"), ומדברים על כך שהסרטים הללו צריכים להיות מדף נוסף בארון הספרים היהודי. אם תלכו לצפות, תוכלו לשפוט בעצמכם.

בואו לדבר על הניגון היהודי בעמוד הפסייבוק שלנו