הדבר שהוא לעצמו

על ספר השירים השני של יעקב ביטון, ״מחברות התבוסה״, אי אפשר לכתוב ביקורת. אי אפשר לכתוב ביקורת, כי עד כמה שאני מבינה או לא מבינה את מוסד הביקורת, הוא מבקש לדבר על הדבר מחוץ לדבר. היצירה מדברת על איזה דבר, והביקורת מדברת על היצירה. אבל היצירה של ביטון אינה מדברת על דברים; היא בעצמה הדברים. המילים של שיריו, לא ברור לי עדיין באיזה אופן, מתנגדות לייצוג ומתקוממות נגדו, אך לא באופן מופגן, מתריס, או אפילו מוצהר, אלא פשוט על ידי היותן.

 
בין חדרי הבית, נפרשים בשירים גם עשבי פרא, יערות, גדרות וכוכב ערפל

חשוב להבין שאין זה אומר שבשירים אין שום דבר מופשט או סמלי, אין דימוי או רעיון מורכב. גם אין זה אומר, וזו נקודה חשובה במיוחד, שהשירים נצמדים בריאליסטיות אל מה שנתפס בטעות כ״חיי היומיום״ ומתארים באופן דוקומנטרי פרקטיקות של הגוף, כמו שירים רבים אחרים - במיוחד בתקופה הנוכחית - שנעים בין המטבח לחדר המיטות.

שיריו של ביטון נעים גם הם במרחב הזה, אך בין חדרי הבית נפרשים גם עשבי פרא, יערות וגדרות, בתי עלמין והרים. אני רוצה לומר כי בכל המרחבים הללו של השיר מתקיימים הגוף והנפש בה בעת – הממדים הפיזיים והיומיומיים בצד המחשבות, הרגשות והרעיונות. אבל אם יש משהו שהשירים האלו מוכיחים ומקיימים בכל מילה ומילה בהם זה שהגבולות בין שני אלו, הגוף והנפש, מטושטשים עד לא קיימים. כמו כדי לבאר, הספר מוקדש ״לכל טרופי הנפש והחקלאים בכל המקומות״.

אז אי אפשר לכתוב ביקורת, ממש. אנסה לכתוב דבר אחר.

א:

״טווס השמים פרע עלי זנבו

הלילה אענוד כוכב ערפל לדם הנופלים בליבם

אחי המתים

אחי שאין להם שעה

כחול ומתוק יפרח כתער על בשרי

הרחק מצו האישון

קיים דבר

שהוא לעצמו

שאינו נהגה״

בפתיחת הספר נכתב ״לא על השמים נדבר כאן/ לא על מעגן הכוכבים/ כי אם על הלב הצמא/ סוחר הרקיע האחרון״. רעיון קצר זה הוא סיכום מושלם של מה שמבקשים השירים - לא השמים, אלא הלב, האופן שבו השמים מעוגנים בלב האדם, כיצד השמים משמשים את הלב. והנה כאן, בשיר המובא מעלה במלואו, מופיעים שוב השמים והכוכבים, אך אלו שמים אחרים וכוכבים אחרים, שמסתדרים כמו כדי לדבר עם האדם, או להיות איזושהי מילה בעצמם - בין אדם אחד לאחר. " בפתיחת הספר נכתב ״לא על השמים נדבר כאן/ לא על מעגן הכוכבים/ כי אם על הלב הצמא/ סוחר הרקיע האחרון״. רעיון קצר זה הוא סיכום מושלם של מה שמבקשים השירים - לא השמים, אלא הלב, האופן שבו השמים מעוגנים בלב האדם, כיצד השמים משמשים את הלב "

בכל אופן, בצד ומעל ודרך האדם והשמים - קיים דבר שאינו נהגה. לסיים שיר בדבר כזה, כמו הדבר שאינו נהגה, זו בחירה שמודה בכישלון הידוע מראש של השיר או של המילה בכלל. אבל זו במידה שהיומרה של השיר היא להגיד משהו על משהו (כמו שאמרתי בתחילה, היצירה מדברת על איזה דבר), ואילו כאן, כל שיר ושיר הוא לעצמו, הוא דבר בעולם, והוא מתקיים בעולם בצד דברים אחרים, שאינם נהגים.

ב:

״חורף. נסיעה לבית העלמין

לפתע התבהרות בשמים, צוהר דק צלול בין העננים

וכבר פרכוסי האור עד עווית העין נפקחת

למטה לצידנו

חול החמרה ניצת והפרי בוהק - אבוקות שדה

וזכרון ילדות עמום מציף את הריאות.

הפרי השחור ההוא שלא ראיתי מאז.

הורי יושבים קדימה

כל אחד בכסאו.

אני לבד במושב הרחב. נשכבתי לאט, מאחור״

מתוך השירים עולה קול צלול כל כך, עקבי בסירובו להצליח לתת מילים לדבר העמוק כל כך שהוא הקיום האנושי. ודווקא מתוך הסירוב הזה יש משום ההיענות המתמסרת ליד המושטת של החיים, כמו אומר - הנה אני, הנה ידיי וקשרי הדם שלי, הנה השמים ואלוהים וכל מה שיש, ואני בעת ובעונה אחת המרכז והשוליים של הקיום הזה, אני אוחז בשופר אבל אני גם השופר.

אי אפשר לכתוב ביקורת על ״מחברות התבוסה״, כי משמעות הדבר תהיה לתפוס תפקיד שולי וחדגוני ביחס לשפע המטלטל והעוצמתי שהוא מציע, שטמון כולו בדברים הפשוטים ביותר - עץ, אש, עורב, סוס, עיר. מעשה כזה משמעותו תהיה סירוב לידו המושטת של הספר הזה, אטימת אוזניים למשמע קולו היפה. 

בואו להיות חברים בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי