היהודי של אייכמן

יש שלוש דמויות בסרט, אמר באחרונה הבמאי קלוד לנצמן בראיון שהתקיים עמו לרגל צאת סרטו "אחרון הלא צדיקים": "מורמלשטיין, מורמלשטיין עם לנצמן, ולנצמן". ואכן, "אחרון הלא צדיקים" עוסק אמנם בעדותו של הרב בנימין מורמלשטיין, ראש המועצה היהודית האחרון בגטו טרזינשטאט, אך תחושת הכובד שרובצת על הצופה אינה באה מכיוונו. דמותו המעשית, החיונית והמפוכחת של מורמלשטיין מעלה חיוכים לא מעטים בקהל. לעומתו, קלוד לנצמן נראה כמי שמסתכל לאחור על מפעל חייו הגדול וחש מובס מול כוחות השיכחה והשתלטותם של אסונות אנושיים חדשים, ומעל הכול, מול הזקנה. 

 
לנצמן (מימין) עם מורמלשטיין. מעשה עריכה בין שני סרטים, מ-75' ומהשנים האחרונות

"אחרון הלא צדיקים" הוא מעשה עריכה בין סרטים שצולמו בשתי תקופות שונות: הסרט הראשון, בפילם, הוא ראיון שהעניק מורמלשטיין ללנצמן ב-1975, זמן קצר אחרי שלנצמן החל לצלם את "שואה". הוא תכנן לכלול את הראיון בסרט, אך לבסוף ויתר. מורמלשטיין המבוגר חי אז בדוחק ברומא, מוחרם בידי קהילתה היהודית, ועם זאת, הוא אינו נראה מובס, לא בידי הגרמנים ולא בידי היהודים: הוא משמר הומור ארסי, יושב על מרפסת אבן, השמש האיטלקית מאחוריו.

הסרט השני צולם בשנים האחרונות במצלמה דיגיטלית, החסרה את האיכויות החמות של הפילם. בסרט הזה משמש לנצמן, בן 88, מעין מספר: הוא מסביר את הרקע ואת ההקשר של הראיון עם מורמלשטיין מ-1975 ומתאר את הבשלתו של הפתרון הסופי, את האירועים בטרזינשטאט ואת ניסיונות ההגירה של יהודי קהילת וינה, שמורמלשטיין היה ממנהיגיה.

לקשט את הגטו

"אחרון הלא צדיקים" הוא כינוי שהמציא מורמלשטיין לעצמו על עצמו כפרפראזה על "אחרון הצדיקים", ספרו של אנדרה שוורץ-בארט. הוא היה השלישי שהתמנה לראש המועצה היהודית בגטו טרזינשטאט והיחיד שנותר בחיים. לאחר המלחמה כתב ספר על טרזינשטאט. את הספר שלח לישראל, לצוותו של התובע גדעון האוזנר, בבקשה מרומזת להזמינו להעיד במשפט אייכמן. הבקשה נענתה בתשובה קצרה, מנומסת, קרירה ולאקונית. מאוחר יותר הכריז גרשום שלום שצריך היה לתלות את מורמלשטיין באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים. מורמלשטיין ויתר על כוונתו לבקר בישראל. כשנפטר, נקבר ליד הגדר בבית הקברות היהודי של רומא.

שתי התגובות האלה קשורות באופן ישיר ועקיף לאדולף אייכמן ולחנה ארנדט. היכרותו הכמעט אינטימית של מורמלשטיין עם אייכמן (בתחילה צווה להגיש לו דוחות על הגירה יהודית, ולאט לאט נהפך ל"יהודי שלו", עבד תחתיו לאורך שבע שנים וחזה מקרוב בהפיכתו של אייכמן לאיש שהיה) הופכת את עדותו לחשובה ביותר, ובמידה מסוימת, אירונית. אם לנסח את זה במילים נאות: ארדנט, מורמלשטיין ולנצמן מוסרים שאת אולי סכין חדה, אבל גם לך יש נקודות עיוורות. מורמלשטיין מתאר את אייכמן כאדם מושחת, מודע, ממולח, ציני, שקרן, רצחני, יצירתי, עצמאי מאוד, היסטרי לעתים אבל רוב הזמן מחושב.

נקודה חשובה אחרת בעדותו של מורמלשטיין מעלה שוב, בפעם האינסופית, את השאלה ביחס לאסטרטגיית ההישרדות שבה בחרו רבים ממנהיגי הגטאות; האסטרטגיה שרואה בניסיון לשמור על תפקוד מיטבי את הדרך להציל חיים. במקרה של טרזינשטאט, גטו הראווה השקרי, עולה השאלה בצורה הקיצונית ביותר, המכאיבה ביותר.

 
אחרון הלא צדיקים, הטריילר

מורמשלטיין צווה לנקות ולקשט את הגטו לקראת ביקור הצלב האדום. הוא ביצע את העבודה בצורה הטובה ביותר, ועל הדרך הצליח להשיג עוד זכוכיות לחלונות, עוד עצים לדלתות. גם אם זה כבר לא פוליטיקלי קורקט, אי אפשר שלא להתפתל בכיסא למשמע עדותו של מורמלשטיין בסרט ולשאול: מה היה קורה אילו בביקור הצלב האדום היה מישהו מגניב פתק לנציגיו ומגלה להם את האמת על המקום הזה?

מי הדמות הקומית ומי הטראגית

לנצמן אוהב את מורמלשטיין. אהבתו ניכרת מהדרך שבה הוא, עיתונאי צעיר בשנת 1975, מאזין למורמלשטיין ומחייך. ואכן, קשה שלא לחבב את מורמלשטיין. הוא חד וכן, והוא מגלם בצורה עשירה מאוד את הטוב והרע של הריאל פוליטיק. "אחרון הלא צדיקים" הוא סרט של שנות האלפיים, העידן שבו הטכנולוגיה מאפשרת לנו להיחשף לרבדים סמוים ומפורטים יותר של פוליטיקה ועשיית פוליטיקה, העידן שבו הטכנולוגיה מאפשרת לנו לגלות את האפור.

בנימין מורמלשטיין, משום שהוא בדומיין של הריאל פוליטיק, הוא כמעט דמות קומית. לעומתו, לנצמן בסרט הזה הוא דמות טרגית. האופן שבו לנצמן מנכיח את עצמו ב"אחרון הלא צדיקים" הוא דרמטי והצהרתי. הוא מקריא. לא ווייס-אובר נקי וחד שהוקלט באולפן, לא טקסט אינפוגרפי שמקובל בסרטים תיעודיים ועלילתיים רבים בעשור האחרון.

לא: לנצמן עומד בקור עם מעיל ומקריא מערימת דפים שהוא מחזיק בידיו. לפעמים הדפים מתקמטים, לפעמים עפים ברוח, לפעמים הידיים של לנצמן רועדות. אבל לנצמן אינו מרפה מדפיו. לא ליד תחנת הרכבת שבה ירדו אלו שפיתו אותם להגיע לטרזינשטאט, לא במחנה עצמו. לנצמן עומד עם ערימת הדפים הטרגית שלו, זאת שבאה מעידן אחר, לפעמים משתעל ולפעמים מפסיק להקריא, כאילו שכח משהו או נקלע לשבריר שניה של מדיטציה או דימנציה, ואז ממשיך. " לנצמן אוהב את מורמלשטיין. אהבתו ניכרת מהדרך שבה הוא, עיתונאי צעיר בשנת 1975, מאזין למורמלשטיין ומחייך. ואכן, קשה שלא לחבב את מורמלשטיין. הוא חד וכן, והוא מגלם בצורה עשירה מאוד את הטוב והרע של הריאל פוליטיק "

זה פרט חשוב, למרות שהסרט הוא לכאורה רק על מורמלשטיין. לעומת מורמלשטיין, שכדי להבהיר שהוא לא יותר מאנושי כינה את עצמו "אחרון הלא צדיקים", לנצמן, המתעד הגדול של השואה, הוא אחרון הצדיקים. כשהוא נראה מובס, הוא נראה מובס משום שהוא לא מאמין שיקום לו יורש ולא מאמין שהשואה תונצח באופן ובעוצמה שהוא הצליח להנציחה לאורך עשורים רבים. כישלון הייצוג חוזר שוב ושוב בסרט הזה, כשמתברר ללנצמן ולקהל שהרשימות בדפים שלו, ארוכות ככל שיהיו, לעולם לא יצליחו לספר את כל הסיפור.

בסרט יש דימוים רבים של רשימות ארוכות מאוד אך לא ארוכות מספיק, כמו לוחות עם שמות נספים בבית כנסת בווינה, או קירות עם שמות נספים בבית כנסת בפראג. לא הם ולא לנצמן יוכלו להספיק. נראה שאת זה ידעו הלא צדיקים כבר מהרגע הראשון.

בואו להיות חברים באתר הפייסבוק של בית אבי חי