מהפכה בלחיצת כפתור

השבוע לפני 30 שנה בדיוק יצא לאור בפעם הראשונה עיתון "חדשות". הוא שרד בסך הכול תשע שנים, אבל נהנה כיום ממעמד של אחת המיתולוגיות הגדולות של התקשורת הישראלית, ובצדק. "חדשות" היה העיתון שהצית את פרשת קו 300; ששימש במה של מיטב העיתונאים והכותבים – חנוך מרמרי, דורון רוזנבלום, אהוד אשרי, דן בן אמוץ ועוד ועוד; ושהחידוש המהותי ביותר בו היה בשפה הכתובה שהציג לראווה. טרייה יותר, חצופה, צבעונית. השילוב בין כל אלה יצר תדמית אנטי-ממסדית וצעירה; עיתון אדג'י אמיתי בתפוצה ארצית. מי מדמיין דבר כזה היום?

 
מתוך עיתון "חדשות". עיתון אדג'י בתפוצה ארצית

סגירת העיתון היתה צפירת אזהרה מהדהדת שבישרה שמשהו מת בתקשורת הישראלית. ב-2014 היא רק הלכה והתחזקה; אנחנו חיים במציאות שבה התקשורת חלשה מתמיד. "מעריב" נמצא במצב כלכלי בעייתי וכמעט נסגר באחרונה; ערוץ 10 נמצא בסכנת סגירה תמידית; ועולם העיתונות מונע יותר ויותר בידי אינטרסים פוליטיים מסחריים. כתמיד, יש כאלה שממשיכים גם היום לשמור על הגחלת, אבל הרוח הכללית מדאיגה, אפילו מפחידה.

מובן שניתן לשייך חלק מהשינוי לעליית האינטרנט כספק חדשות מרכזי, בין שמדובר בפורטלי החדשות הגדולים ובין שבפייסבוק והטוויטר. הרוב הדומם מעדיף את הריגוש המהיר והתמציתי של החדשות באינטרנט. למי יש כוח לקרוא כל כך הרבה מילים?  צריך לדעת רק את הכותרת; מורכבות זה מתיש, לא?

האינטרנט בהקשר זה הוא דיכוטומיה מעניינת. אתרי החדשות הגדולים אמנם מתמקדים בסנסציות שמיועדות לכמות קליקים מקסימלית של הגולשים, אבל מתחת לפני השטח ישנם זרמים אחרים. דווקא אותה עיתונות שמזכירה את הרוח של "חדשות" פתאום צצה פה ושם במעבה היער האינטרנטי.

"הפינגטון פוסט" האמריקאי נהפך לאחד השחקנים החשובים ביותר בעולם התקשורת והוא אף קיבל פרס פוליצר בשנת 2012. הוא לא היה הראשון: שנתיים לפני כן זכה אתר התחקירים פרו-פבליקה בפרס החשוב ביותר בעולם העיתונות. אך אין מדובר רק בכבוד, אלא בהכרה אמיתית, כי האינטרנט מאפשר חציית גבולות חדשה, אמירה נוקבת ופנייה לקהל יעד אחר. יש אנשים שמצפים לקבל חדשנות ותעוזה, והם רק מחפשים מקומות לקבל אותה. במקום שהעיתונות הממסדית המסורתית זוחלת, האינטרנט ממלא את החלל ומגיע לשיאים חדשים.

נשטפו בזרם הפיד

גם בישראל יש נציגים לעיתונות החדשה הזאת, כמו למשל הבלוג של "אישיתון" והאתר "המקום הכי חם בגיהינום". גופים עיתונאיים אלה מפרסמים תחקירים וראיונות שהתקשורת הממוסדת כיום מתרחקת מהם כמו מאש. הם מנוגדים בהוויתם לגורמי הכוח בשוק הפרסום ויוצאים נגד הממסד השלטוני. הם רואים אור רק מתוך האזור האפור של האינטרנט. הבעיה העיקרית כשמתעסקים עם חומרים כאלה היא המימון: המפרסמים לא עטים על אתרים שכאלה, בטח לא כשחוד החנית שלהם הוא נושאים נפיצים כמו הפליטים או עוולות הממסד, ועוד לא דיברנו על כך שהאינטרנט הוא ממילא מקום שלא עושים בו יותר מדי כסף. " אפשר לומר שבשנת 2014 האחריות עוברת אלינו, צרכני התקשורת. את הטון האינטרנטי קובעות אכסניות דוגמת "סטטוסים מצייצים", המבוססת ברובה על תוכן גולשים, ולחיצה על כפתור Share – של כולנו "

התוצאה הסופית היא שהעיתונות החתרנית שמעזה נשארת לקהל נישתי וספציפי עד מאוד. היא לא מגיעה לקהל הרחב, לרוב הדומם. אף שלא זכה להצלחה כלכלית מסחררת, "חדשות" היה במשך תשע שנים עיתון משפיע. כשבחר לפרסם את פרשת קו 300, למרות הוראות הצנזורה, המדינה רעדה. בלוגים או אתרים שממשיכים את דרכו היום ככל הנראה לא יזכו לפולאו-אפ. הם לא יהיו בשער העיתון של מחר; בטח שלא במהדורה של שמונה. הם מתחת לרדאר התקשורתי והציבורי - לא תמיד מבחירה, אלא בעיקר כי השטף של הפיד קובר אותם ואיש לא נמצא שם כדי לעזור להם לצוף.

אפשר לומר שבשנת 2014 האחריות עוברת אלינו, צרכני התקשורת. את הטון האינטרנטי קובעות אכסניות דוגמת "סטטוסים מצייצים", המבוססת ברובה על תוכן גולשים, והלחיצה על כפתור Share – של כולנו. גם כאן תמיד יהיה עורך או יד מכוונת, אם זה אדם או אלגוריתם של הפייסבוק, אבל הכוח האמיתי נמצא בלחיצה שלנו על העכבר.

עיתונות חופשית ונשכנית היא לא פריווילגיה, אלא בסיס לכינונה של דמוקרטיה. זה לא חדש. מה שכן חדש ובעל חשיבות זה שבעידן שלנו אנחנו צריכים להזין אותה ולתת לה כוח. הציבור צריך לדרוש לדעת. לא רק בקריאה פסיבית, אלא בבחירה.

בפעם הבאה שתביטו במסך הסמארטפון או המחשב, אל תעשו את הדבר הקל. אל תקליקו רק על כותרות כגון "צפו: במקסיקו התגלה קקטוס בצורה של בארט סימפסון". חפשו את העיתונאים שעושים מלאכתם נאמנה, שמחפשים את האמת הלא נעימה בהכרח. תקליקו עליהם. תקראו אותם. תחפשו אותם בטלוויזיה. לפני 30 שנה "חדשות" עשה מהפכה בעיתונות הישראלית. עכשיו המהפכה היא התפקיד שלכם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי