הגל החדש

במאמר הקודם הגדרנו מהי ניאו-חסידות וסקרנו בקיצור את ראשיתה ואת שני זרמיה העיקריים – המסורתי-הלכתי והאנטינומי. לפני שנמשיך אל התפתחותם במחצית השנייה של המאה ה-20, אני רוצה לעמוד על המהות המשותפת של הניאו-חסידות, מהות שנמשכת דרך שני זרמים אלה, מתחילת התופעה ועד ימינו. בפשטות, לכל צורות הניאו-חסידות יש לוז מהותי משותף: כולן חולקות חולקות תפיסה מודרנית מאוד של הדת, כזו שניתן לאתר את שורשיה בעבודותיו של וויליאם ג'יימס (או רחוק יותר בעבר, של פרידריך שליירמאכר). תפיסה זו מציבה את החוויה הדתית כּלִבה הפועם של הדת, ואת חיי הנפש של המאמין כמוקד העליון של הדרמה הדתית.


הזרם ה"ישראלי" של החסידות שאב מהרומנטיקה ("שני גברים בצד הים", קספר ד. פרידריך)
בהמשך לכך, ניתן לראות ששני הזרמים של הניאו-חסידות ידגישו את מערכת היחסים האישית והאינטימית עם האלוהות, ובעיני שניהם, הפרט הנאמן לעצמו, המתרגש, האותנטי והאקספרסיבי הוא האידיאל-טיפוס של האינדיבידואל הדתי. אנו חוזים אפוא בשני המקרים באימוצו של המפנה שביצעה כבר החסידות מן התיאוצנטרי אל האנתרופוצנטרי ומן ההיסטורי אל הפסיכולוגי, וכל זאת כחלק מהמיקוד המודרני באינדיבידואל.

אגף מחקר ופיתוח

אף שהניאו-חסידות החלה בראשית המאה ה-20, רק מאז שנות ה-50, אחרי ההתאוששות הקולקטיבית ממוראות מלחמת העולם השנייה, נראו הניצנים הראשונים של עניין פופולרי ברוחניות בקהילות יהודיות. על אדמת ארצות הברית השלווה והפורייה פיתחו רבנים והוגים כאברהם יהושע השל, מנחם מנדל שניאורסון, זלמן שחטר-שלומי, שלמה קרליבך, ארתור גרין, ארתור ווסקו, אריה קפלן ואחרים את הפרשנות האישית שלהם לחסידות, ובכך סללו נתיבים חדשים ליצירה ולשימוש באוצרות החסידות בהווה.

הרבי מליובאוויטש. פיתח את מוסד ה"שלוחים" גל זה של ניאו-חסידות, עשיר ורחב הרבה יותר מהראשון, מתאפיין בהעמדתן של קהילות ותנועות שלמות השמות במרכז חייהן מוטיבים ניאו-חסידיים. כך למשל, תנועות ה- Chavurah וה- Jewish Renewal בארצות הברית מייצגות את הפלג האנטינומי של הניאו-חסידות ומבקשות להחיות את הרוחניות היהודית שלהם בעזרת אוצרות חסידיים. ר' זלמן שחטר-שלומי, המנהיג הבולט ביותר של הזרם הזה, מביא ידע נרחב של הרוח והפרקטיקה החסידית וגם נכונות מוצהרת ללמוד מדרכים רוחניות אחרות (בעיקר בודהיסטיות וסופיות). היהדות הניו-אייג'ית האמריקאית, שמכונה לעתים "אגף המחקר ופיתוח" של היהדות, צובעת את החברה היהודית בארצות הברית, והשפעתן רחבת היקף גם בקהילות שאינן רואות עצמם קשורות קשר כלשהו לתופעה.

גם חב"ד הציגה ניאו-חסידות משל עצמה, כאשר פיתחה, בהנהגת הרבי מליובאוויטש, את מוסד ה"שלוחים", שמטרתו קירוב והחזרה בתשובה של יהודים חילונים (ובסופו של דבר, הבאת המשיח). חב"ד משתמשת בגמישות ובשמחה החסידית כדי לשמש מעין גשר בין העולם החרדי לעולם החילוני, וכדי לחזק את עולם ההלכה בכלל ואת המנהגים החסידיים של חב"ד בפרט.

מאז שנות ה-90 אנו עדים לתחייה מרשימה של זרמי ברסלב (או, ליתר דיוק, ניאו-ברסלב), בעיקר בישראל, ודמויות מרכזיות כגון עופר גיסין, ארז משה דורון, ישראל יצחק בזאנסון ושלום ארוש אחראים, בעזרת אלפי תלמידיהן, לכך שמרבית חסידות ברסלב מורכבת מבעלי תשובה. דמויות אלה – פעמים רבות יותר מורים רוחניים מאשר רבנים – מציעות סוגים חדשים של קהילה, פולחן ואף "מדיטציה" (המונח שבו משתמשים בזאנסון ודורון), ומעבדות  את תורותיו של ר' נחמן כדי שיתאימו לטעמים העכשוויים. פרץ יצירתי של אמנות הוא חלק מהתופעה בישראל, וזמרים, מוזיקאים ומשוררים המזוהים עם ברסלב מושכים קהל רב ועניין תקשורתי ער והופכים רעיונות ניאו-חסידיים לנפוצים.

המודל המלוכני

בישראל נמצא גם גרסה לאומנית ואתנוצנטרית של ניאו-חסידות. הרב יצחק גינזבורג, שלו תלמידים ומעריצים רבים בין הקהילה החיה במרחב הלימינלי של מפעל ההתנחלויות המכונה "נוער הגבעות", מציג פרשנות רדיקלית של התורה המיסטית של חסידות חב"ד, המבוססת על אתוס רומנטי ואקספרסיביסטי ועושה שימוש מתוחכם ביסודות קבליים וחסידיים כדי להתוות מודל אורגני ומלוכני של האתנוס, המונהג על ידי המשיח ונענה לחוקי התורה (על פי פרשנותו של גינזבורג). צעירים הרואים בו רועה רוחני מטפחים ניאו-חסידות המציגה קרבה אל הטבע, שאיפה ליצירתיות וביטוי אישי, שמקדמת שוביניזם לאומי וגזענות. החיפוש אחר אותנטיות לעתים מוביל את חבריה אף לפעולות אלימות בשם ערכים אטביסטיים ושבטיים כנקמה וקשרי דם. " "נוער הגבעות" מציג פרשנות רדיקלית של התורה המיסטית של חסידות חב"ד, המבוססת על אתוס רומנטי ואקספרסיביסטי ועושה שימוש מתוחכם ביסודות קבליים וחסידיים כדי להתוות מודל אורגני ומלוכני של האתנוס "

לסיכום, ניתן לטעון שתנועת החסידות מספקת משאבים רוחניים לחלק גדול מהתחייה הרוחנית היהודית של זמננו. אם ניקח מצב זה כמובן מאליו, לא נוכל להבין מה היה חסר בקבלה הלוריאנית, בתנועת המוסר ואפילו בהלכה שלא אפשר לשדות התרבותיים האלה לתפוס אותו מקום. כפי שכתבתי במאמר הראשון, אופייה המודרני, שכולל דגש על הפרט ועל חייו הנפשיים, אחראי ללא ספק לעדיפות של החסידות על זרמים יהודיים אחרים אלה של המסורת היהודית בכל הנוגע להעשרת חיי יהודים בהווה. מצד שני, כפי שראינו, בדיוק הממשק בין החסידות ובין אותם זרמים אחרים, השונים ממנה באופיים, מאפשר כיום עושר וגיוון בין זרמים שונים של ניאו-חסידות.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי