שבעה חטאים

פרשת השבוע, פרשת "תזריע", זכתה לשמה, כמקובל בפרשות התורה, על פי הפסוק העומד בראשה ("אשה כי תזריע וילדה בן זכר"), אך מיד לאחר עיסוק קצר בענייני היטהרות של אישה יולדת, עוסקת הפרשה כולה בשורה של נגעי עור שונים ומשונים, המכונים "ספחת", "בהרת", "שחין" וכיוצא בזה עניינים שהדרמטולוגים, רופאי עור, יטיבו להסביר לנו את מהותם.
לכסות את הפנים ולקרוא "טמא טמא" (Thinkstock)

השאלה העיקרית העולה בפרשה לדיון היא השאלה באיזו מידה הנגע שבעור מותיר את האדם בחזקת טהור, או מגדיר אותו כמצורע, כאדם טמא, מי שעליו לצאת מן החברה עד שיירפא מצרעתו.

בעולם הקדום – ובמידה מרובה עד קרוב לימינו שלנו – נחשבו נגעי העור, שאותם לא ניתן להעלים (בניגוד למחלות פנימיות שונות) כדבר מבהיל, מעורר לעיתים דחייה ומטמא. על כן צריך היה ללמד את הכהנים – שהם היו מי שראו את הנגע – להבחין בין פגם טבעי בעור (כגון שינוי צבעו, שומות שונות וכו') לבין הצרעת, תהא אשר תהא. (ודומה שאין הכוונה במילה "צרעת" לאותה מחלה שנהוג היום לכנותה בשם זה: מחלה זיהומית הידועה בשם מחלת הנסן שבגינה כלאו אנשים ב"בית מצורעים".)

 מי שנקבע עליו כי מצורע הוא צריך היה לצאת מן היישוב ולשבת בבדידות מחוצה לו, לכסות את פניו (ובעיקר את פיו, כדי שהאוויר שיוצא ממנו בעת הנשיפה לא יעביר את מחלתו לאחרים) ולקרוא בקול רם "טמא טמא" כאשר בני אדם מתקרבים לסביבתו. הצרעת, לפי זה, נתפסה כמחלה מדבקת שיש להישמר ממנה בכל דרך אפשרית. כשנרפא האדם – וגם על זה יכול להעיד הכהן המתבונן בו – הוא יכול לחזור אל החברה לאחר טקס מורכב, שבו עוסקת הפרשה הבאה בתורה, פרשת "מצורע".

 שאלה שהתורה איננה משיבה עליה היא שאלת הסיבות שבגינן עשוי אדם ללקות בצרעת. לנושא זה מוקדש עיקר מאמציה של ספרות האגדה, המצרפת, כפי שראינו לא אחת, מוטיבים ורעיונות מוסריים-חינוכיים אל הנושאים הפולחניים שספר ויקרא משופע בהם. במדרש ויקרא רבה – בן לווייתנו הנאמן בקריאת פרשות ספר ויקרא – מובאים שבעה חטאים שעליהם עשוי אדם להיענש במחלת הצרעת.

שבעה חטאים אלו מוצא המדרש בשלושה פסוקים עוקבים בספר משלי, המונים דברים שהקב"ה שונא ומתעב: "[1] עיניים רמות, [2] לשון שקר, [3] וידיים שופכות דם נקי, [4] לב חורש מחשבות אָוֶן, [5] רגליים ממהרות לרוץ לרעה, [6] יפיח כזבים עד שקר, [7] ומשלח מדנים בין אחים" (ו, יז-יט).

והנה, בעל המדרש מצליח להוכיח כי על שבעה חטאים אלו יבוא עונש הצרעת וזאת בעזרת סיפורים מקראיים על אנשים שלקו בצרעת, לעיתים לפי פשוטו של מקרא ולעיתים על ידי דרשת פסוקים. כך, למשל, כדוגמא למי שלקה בצרעת בשל "לשון שקר" הוא מזכיר את מרים, אחותו של משה, שדיברה בגנותו והוציאה את דיבתו רעה בעניין האישה הכושית שנשא (במדבר יב), דברי גנאי שבגינם נענשה בצרעת.  

• " מרבית החטאים, כפי שהולך המדרש ומדגים, הם בתחום שבין אדם לחברו ולא ייפלא על כך, שהרי עורו של אדם הוא מקום המפגש הפיסי בינו לבין העולם הסובב אותו, בינו לבין החברה שבה הוא מצוי, ומי שלקה בעניין הקשור בקשרים שבין אדם לסובבים אותו ראוי שייענש דווקא בדרך זו "

כדוגמא ל"רגלים ממהרות לרוץ לרעה" הוא מזכיר את גיחזי, נערו של אלישע, שרץ אחרי נעמן – שר צבא ארם המצורע שנרפא מצרעתו על ידי אלישע – וביקש ממנו בעורמה תשלום עבור ריפויו. כאשר נודע לאלישע מעשהו זה של נערו, הוא מענישו בצרעת, לו ולזרעו עד עולם (מלכים-ב ה).

מרבית החטאים, כפי שהולך המדרש ומדגים, הם בתחום שבין אדם לחברו  ולא ייפלא על כך, שהרי עורו של אדם הוא מקום המפגש הפיסי בינו לבין העולם הסובב אותו, בינו לבין החברה שבה הוא מצוי, ומי שלקה בעניין הקשור בקשרים שבין אדם לסובבים אותו ראוי שייענש דווקא בדרך זו.

כך עולה בידו של המדרש להעניק לפרשה, שעל פניה היא נראית כעוּרה ודוחה (כך מתאר המדרש את פרשיות ספר ויקרא [ויקרא רבה יט, ג]!), ממד מוסרי-רוחני, המאלף לקח לכל אדם בכל דור, גם כאשר אין הוא כבר יודע "צרעת" מה היא, וגם אם יש בפיו הסברים חדישים וטובים יותר להתפרצותן של מחלות ונגעי עור.

 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי