התשובה בגוף השאלה

השאלות חשובות מהתשובות (דימוי: תינקסטוק) שאלות שחֶבְרה שואלת את עצמה לפעמים חשובות יותר מהתשובות. יתרה מכך, השאלות לא פעם קובעות את התשובות. על הרקע הזה אני מביט בדאגה בשאלות שהחברה הדתית שואלת את עצמה בתקופה האחרונה, כגון: האם מותר להרוג גוי והאם מותר להשכיר דירה לזוג לסביות?

גדלתי אמנם בעולם הלכתי שבו מותר לשאול הכול – ובכל זאת, יש שאלות שלא עלו. למשל, מעולם לא ידעתי לאשורן את הלכות בשר בחלב; הסיבה היתה פשוטה – לא היה בשר בבית. גדלתי בבית צמחוני. אבי, הרב פרופ' דניאל שפרבר, היה אומר לא פעם בעדינות האופיינית לו שהוא איננו מבין כיצד אנשים אינטליגנטים אוכלים בשר.

מחוץ לבית, בחברה ההלכתית שבה גדלתי, שאלו אותי לא פעם חבריי: "אבל הרי 'אין שמחה אלא בבשר ויין' – זו הרי חובה הלכתית?". הבנתי שאולי יש כאן בעיה הלכתית, אבל גם הבנתי שאינני צריך למצוא לה פתרון, ומעולם לא חשבתי לשאול את אבא שלי למה מותר לנו לא לאכול בשר.

בהיותי תלמיד בישיבה תיכונית "חורב", התגברה עליי הרוח ההלכתית, ובעולם רוויי בשיח של צניעות, שאלתי את הרב שלי מה לעשות כשיושבים בצוותא בביתנו נשים וגברים? הרב ברגישותו לא ענה לי תשובה הלכתית; הוא פשוט אמר: "משפחה היא דבר כל כך חשוב...".

בהמשך, כשלמדתי בישיבה הגבוהה "מרכז הרב", ישבתי בבית המדרש ולמדתי את שיחותיו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' על "שמונה פרקים לרמב"ם". בבית האקדמי שבו גדלתי היה מקובל שכשלומדים תחום מסוים, לומדים את כל מה שנכתב עליו. דרכה של הישיבה (כפי שהתווה הרב צבי יהודה קוק) היתה לפתוח את הלימודים בספר "שמונה פרקים לרמב"ם".

אם כן, במסגרת זו טבעי היה לי גם ללמוד ליבוביץ'. ליבוביץ' נחשב בחוגי "מרכז הרב" ל"כופר", תלמידים שמסביבי, אפילו חברים טובים, היו נוהגים לעבור לידי ולהעיף מעל הסטנד את הספר שבו למדתי. פניתי לרבי שם בשאלה: האם מותר מבחינה הלכתית ללמוד את ליבוביץ בבית המדרש? גם כאן לא קיבלתי תשובה הלכתית. הרב פשוט אמר: "אם זו תורה בעיניך, תלמד אותה בהיכל בית המדרש".

אין לי ספק שמוריי ורבותיי ידעו שתפקידם אינו לספק תשובות, אלא לכוון אותי לדרכי מחשבה נוספים שעליהם לא חשבתי, אולם ברור לי שהשאלות שלי בעצמן היו לא פעם משונות בעיניהם. יש שאלות שמורות על עיוותים, אפילו על פתולוגיות. חז"ל עצמם ידעו להגדיר שאלות שונות כשאלות של "חסיד שוטה", למשל: אדם הרואה אישה טובעת בנהר, אך "לא מסיקנא לה משום דמסתכלנא בערוה", קרי: לא מציל אותה כדי לא להיכשל באיסור הסתכלות בנשים. זהו, לפי התלמוד הבבלי, "חסיד שוטה".

קטע מהסרט "תקופת מבחון". בימוי וצילום: אביגיל שפרבר

בסרטה הדוקומנטרי החדש של אחותי, אביגיל שפרבר, "תקופת מבחון", מוצג בין השאר דיוקן של הקהילה הלסבית הדתית בארץ. אחותי נראית שם נואמת בכנס של הארגון הלסבי הדתי בת קול, שהיא היתה בין מקימותיו. היא מודה שם להוריי ומציינת שהמפגשים הראשונים של הארגון (כשעוד לא היה ארגון, ולא היו "לסביות דתיות") התקיימו בביתם. האם מחבקת, והאב מחבק ובוכה. "דיברת כל כך יפה", הוא אומר לה. אין לי ספק שהוריי לא שאלו את עצמם אם תקין מבחינה הלכתית לתת ללסביות להיפגש לקבוצת תמיכה בביתם. " אין לי ספק שמוריי ורבותיי ידעו שתפקידם אינו לספק תשובות, אלא לכוון אותי לדרכי מחשבה נוספים שעליהם לא חשבתי, אולם ברור לי שהשאלות שלי בעצמן היו לא פעם משונות בעיניהם. יש שאלות שמורות על עיוותים, אפילו על פתולוגיות "

השאלה "מהי השאלה הנכונה" עמדה במרכז הדיון של הוגות פמיניסטיות דתיות ויחסן לעולם היהודי. מארי דאלי, הוגה נוצרית, עמדה על כך שהשאלות עצמן קובעות לא פעם את כיוון המחשבה, וממילא גם את אופי התשובות עליהן. לכן אין זה מפליא בעיניי שתשובות לשאלות הלכתיות כגון "האם מותר להשכיר דירה לזוג לסביות?" יכולות להיות שליליות. מה שמדאיג הוא שהשאלות הללו עדיין נשאלות.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי