האחרים, גם הם נשמות

1. "תחנה סופית". במאית: ג'ולי שלז

הפתיח של הפסטיבל הדוקומנטרי דוקאביב, המתקיים זו הפעם ה-16 בתל אביב, מבטא באופן מדויק - וככל הנראה, בלתי מכוון - את אחת מבעיותיו המרכזיות של הקולנוע הדוקומנטרי בכלל, ובישראל בפרט.

 
מתוך "תחנה סופית". יושב על מכרה זהב, ומפספס (צילום: יחץ)

פתיח האנימציה הקצר, המוקרן לפני כל סרט בפסטיבל, מתאר עיר לבנה ותחתיה עיר שחורה. ככל הנראה זהו דימוי שמכוון להעיר את תשומת לב הצופים לכך שהפסטיבל השנה, לפי הצהרתו, מתמקד בנושאים של זהות, הגירה ופריפריה; כוונות טובות לכל הדעות. אלא שבמהלך דקותיו הספורות, אנו זוכים לראות את ההבדלים בין ״העיר הלבנה״ ו״העיר השחורה״ באופן משועשע ומאויר - באחת יש הומלסים, ובשנייה סקייטרים צעירים. בעיר הלבנה נשים עושות יוגה, בעיר השחורה הן זונות.

רק בפעם השנייה שצפיתי בפתיח הבנתי במה בדיוק אני צופה, והדבר צרם לי מאוד. הסרט שהתחיל אחרי אותו פתיח כמו המשיך את נקודת המבט המובעת בו, ובאופן טבעי, כזה שלא חושב פעמיים. זהו הסרט ״תחנה סופית״ של הבמאית הוותיקה ג׳ולי שלז.

״תחנה סופית״ יושב על מכרה זהב דוקומנטרי, דרמטי, צילומי ואנושי: אזור התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. למעשה, הוא ניצב בפני הזדמנות לתאר את המקום המורכב והנורא הזה בצורה שלא נעשתה קודם - לא בכתבות טלוויזיה ולא בכתיבה עיתונאית. למרבה הצער, הצילום של הסרט (שנצולם בידי כמה צלמים שונים, בסוגים רבים של מצלמות ולאורך זמן רב, ככל הנראה) אינו מצליח לתאר כראוי את הגיהנום הארכיטקטוני שהוא התחנה הזאת. הוא ודאי אינו מצליח לעשות זאת כפי שהצליח הסרט הקצר על התחנה שיצרה שירלי נדב, אז סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, ״אבי ההיכל״ שמו. מבעד לעדשת המצלמה של שלז, התחנה המרכזית אינה מצליחה להתלכד לכלל מבנה אחד, מסועף ככל שיהיה, והמקום נותר בסופו של הסרט אינטנסיבי פחות מכפי שהוא מופיע בעיני כל מבקר בתחנה עצמה, ולו לחמש דקות.

אך הבעיה המרכזית של הסרט אינה הצילום, אלא היחס שלו לסיפורים האנושיים שהוא מבקש לספר. הסרט עוקב אחר כמה דמויות, בדומה לעוד כתבה גנרית על מי ומה נמצאים בתחנה המרכזית: מאבטחת עם סיפור אישי קשה, אם חד הורית צעירה ממוצא אפריקאי, פליט סודני, אב משפחה שמסכים לגירוש מרצון, ״אב הבית״ של התחנה, ומאי גולן, שהתפרסמה כתושבת נוה שאנן פעילה לגירוש הפליטים ומבקשי המקלט.

כל אחד מן הגיבורים האלה ראוי היה לסרט שלם משל עצמו, כזה שהיה מעניק מקום לסיפורו המורכב, ובעיקר,  לאופן שבו הוא עצמו מבקש לספר את הסיפור הזה. אך שלז בוחרת לתאר את הדמויות שלה כרצף של אפיזודות, כקולאז׳ אבסורדי, וכך אנו נותרים בתום הסרט בלי אמירה או עמדה של ממש - מילא לא פוליטית, אבל גם לא אנושית.

מובן כי הסרט רצוף רגעים מרגשים, מצחיקים ומחרידים, אך אלו מסוג הרגעים שכל כתבת חדשות היתה יכולה להציג. התחנה המרכזית היא מקום קיצוני כל כך, מטורף כל כך, חייתי כל כך ואנושי בו זמנית, שטיפול דוקומנטרי בו דורש הרבה יותר.

 
"תחנה סופית", הטריילר

2. "כופר נפש". במאית: קרן שעיו

אותה חמלה שנעדרת לטעמי מסרטה של שלז נמצאת בשפע בסרט הבכורה של הבמאית קרן שעיו (גילוי נאות: אנחנו מכירות)״כופר נפש״, שעוקב אחר שדרנית רדיו אריתראית בשוודיה, מרון אסטפנוס. אסטפנוס היא בדיוק מסוג הדמויות הקולנועיות האנושיות כל כך שעושות דבר על אנושי כמעט: היא משוחחת יום וליל עם נשים וגברים שנמלטו מאריתריאה ונחטפו בידי בדואים בסיני.

אותם נשים וגברים נמצאים במחנות עינויים, מצפים בכליון עיניים לשחרור המיוחל שיתרחש, אולי, כאשר משפחתם וקרוביהם ישלמו את הסכומים האסטרונומיים שדורשים חוטפיהם. בינתיים הם מעונים - ומעונות - ומספרים את סיפוריהם לאסטפנוס.

גם בסרט הזה שעיו מתארת קבוצה של דמויות. מלבד אסטפנוס, אנו פוגשים גם פליטים הנמצאים בישראל ומנסים לאתר את אחיותיהן או את בנות זוגן שנעלמו או שכלואות בסיני, ואף שגם כאן מדובר, על פניו, בקולאז׳ של סיפורים, שעיו מצליחה לעשות את ההפך הגמור ממה שעושה "תחנה סופית". היא מצליחה להעניק לכל אחת ואחת מן הדמויות נופך אנושי מורכב ורחב, ועל אף סיפוריהן המזעזעים, לשמור על כבודן ועל צלם האנוש שלהן. " אף שגם ב"כופר נפש" מדובר, על פניו, בקולאז׳ של סיפורים, הבמאית קרן שעיו מצליחה לעשות את ההפך הגמור מ"תחנה סופית": היא מצליחה להעניק לכל אחת ואחת מן הדמויות נופך אנושי מורכב ורחב "

וכך, במקום שבו מצלמת טלוויזיה פורנוגרפית היתה מתקרבת לגיבורה עד כדי בחילה, שעיו נותרת רחוקה. כך למשל, בסצנה שבה מתרחש מפגש של אסטפנוס עם אישה שהיא סייעה לשחרורה. האישה נזכרת במה שאירע לה ונכנסת להתקף פוסט-טראומטי - היא בוכה וצועקת - ושעיו שומרת מרחק. היא מצליחה להביא אלינו את הדרמה מבלי לבזות את האנשים שעוברים אותה. היא נותנת לדבר להתרחש ומתבוננת בו ברגישות עצומה.

כך היא מצליחה לייצר סרט שרגעיו המטלטלים והמחרידים אינם הופכים אותו לסרט זוועה, אלא מייצרים אצלנו קשת מגוונת ורחבה של רגשות, מחשבות ודחף לפעולה. יצירת האמנות התיעודית הזו היא חובה לכל מי שמתגורר במרחב הזה.

3. "קולות מהבודקה". במאית: לינה צ'פלין

עוד קולאז׳ אנושי מובא אלינו בסרט ״קולות מהבודקה״, גם הוא של במאית ויוצרת ותיקה - לינה צ׳פלין. הסרט מביא את סיפורם של שלושה שומרים ושומרת, כולם עולים מברית המועצות לשעבר, שבטרם הגעתם לארץ עבדו בתחומים אחרים לגמרי - רופאה כירורגית, אוצר אמנות, זמר ואקורדיוניסט ובונה כינורות.

יש כאן דרמה אינהרנטית שלא ניתן להתעלם ממנה: מובן כי אדם שלפני רגע תיקן כינור בן 300 שנה וכעת הוא מאבטח בבית ספר תיכון לוכד בתוכו את כל הרע האפשרי שבסיפורי ההגירה. אנו מכירים סיפורים כאלו בשפע מן הרחובות שלנו, מן הבתים שלנו, ממסכי הטלוויזיה שלנו, ואף שצ׳פלין מביאה אלינו סיפור קלאסי של עולים מרוסיה, שעשו לו אינספור פרודיות מלגלגלות, היא עושה זאת בצורה מרעננת ומעניינת.

הדמות המרכזית, שסיפוריה מלווים את הסרט כולו, היא ליאוניד פקרובסקי, המאבטח שהתפרסם כסופר (טוב עשתה צ׳פלין שנמנעה מציטטות בעייתיות מדי מספרו ״מטאטא וסיפורים אחרים״, שבצד כמה סיפורים יפים ועדינים כולל כמה וכמה תיאורים גזעניים במיוחד של ״בני המקום הלבנטיניים״). ואכן, לכל אחת מן הדמויות שצ׳פלין מתארת יש סיפור מעניין, תובנות אישיות ועולם פנימי ייחודי. אחת מן הדמויות, אישה מקסימה ורופאה כירורגית בעברה, מנסה לחזור לרוסיה אחרי מות בעלה. ״אני הולכת״, היא אומרת, ״לחפש את הנשמה שלי״.

פרננדו פסואה כותב ב״ספר האי-נחת״: ״איש אינו מעניק את תשומת הלב הראויה לעובדה, הנראית סתומה, שהאחרים גם הם נשמות״. צ׳פלין ושעיו עושות זאת היטב ומכריחות גם אותנו הצופים לשים לכך את לבנו.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי