גם כשעיניי סגורות: על החדש של גבריאל בלחסן

לא צריך להיות נביא כדי להכריז שהקונספט של אלבומי מוזיקה עומד להיעלם מהעולם. על פי כל התחזיות, הפורמט הקשיח ילך בדרכם של קלטות הווידאו והאודיו, היישר אל פח האשפה של ההיסטוריה (וכמו התקליטים, הוא בטח יעשה רטרו עוד כמה שנים כפריט אספנים). יחד עם קופסאות הפלסטיק, ייעלמו גם החוויות הפיזיות של פתיחת העטיפה, של העלעול הסקרני בחוברת האלבום תוך כדי האזנה.

 
גבריאל בלחסן, מתוך הסרט "גם כשעיניי פקוחות"

זה אולי טפל – אני חושב בזמן שאני מקשיב ל"חייך עכשיו", האלבום האחרון בהחלט של גבריאל בלחסן – אבל זה חתיכת הפסד מבחינתי. כי בזמן שבלחסן שר, אני מנסה לעקוב אחרי המילים בחוברת האלבום ומתבונן באיורים שלו, שמובאים בצדן, משלמים אותן, מספרים סיפור מקביל בדימויים ויזואליים. בלחסן מצייר גופים מפורקים, שבורים ושקופים, שנראים כמו השירים שלו ומזכירים קצת רישומים של הצייר האוסטרי האקספרסיוניסטי אגון שילה. באיור שמוצמד לשיר הנושא נראה אדם מנופח מכדורים, מחזיק באגביות בלון קטן, רחוק ואדום. מין דיוקן עצמי, רגע לפני הסוף. 

באוגוסט 2013 נמצא בלחסן בדירתו כשהוא ללא רוח חיים. כחודשיים לפני כן, הוא עוד הספיק להקליט שמונה שירים, יחד עם אחיו הצעיר ידידיה, למה שיועד להיות אלבום חדש. המוות, כאמור, קטע את העבודה, והשירים נשארו כסקיצות ביתיות, לא מלוטשות, וכך הם מופעים גם באלבום החדש. "החלטנו לשמור על החומרים בדיוק כפי שהם", כותבת המשפחה בחוברת, "מתוך כוונה לשמור על האותנטיות המתבקשת בפרויקט מסוג זה".

זאת החלטה חשובה, בעיקר כי היא שומרת על בלחסן במקום שבו עצר, בלי לנסות למרוח איפור על הפנים, בלי לייפות את הסיפור המורכב; בלחסן – כפי שהקליט את עצמו בעבודה האינטימית עם אחיו, באולפן הביתי בתלמי אליהו (השותף היחיד לאלבום מלבד האחים הוא הבסיסט דולב מורד). צריך לזכור שבעולם מקביל, אלבום פוסט-מורטם שכזה מיועד למקסם רווחים מהמת; החומרים עוברים טיפול דיגיטלי מחמיר ושירי העיזבון משוחררים לאט לאט למען ייסחט כספם של המעריצים לאורך שנים (רק לפני כמה חודשים, למשל, נפלט לאוויר העולם אלבום "חדש" של ג'ימי הנדריקס, 44 שנה אחרי שנקבר בסיאטל). במובן הזה, "חייך עכשיו" הוא פחות "אלבום" ויותר "תיעוד מוקלט", דוקומנטרי, שמאפשר למאזין לדמיין יותר מאשר הוא משמיע. וכן, לחוברת האלבום "המיושנת" יש תפקיד במקרה הזה.

מילים כמו אוויר מזוהם

כמו באלבומים קודמים, גם כאן המילים של בלחסן קשות, לפעמים אירוניות, תמיד כנות. הוא ממשיך את ההתכתבות הבלתי פוסקת עם טקסטים מהתפילה והמקורות (שימו לב למהלך שהוא עושה עם קהלת ושיר השירים בשיר "כל הדברים יגעים"), ויש במילים שלו פחד מהדימוי שיצר לעצמו. הוא שר, למשל, על מעריצות שאומרות לו ברחוב כמה הוא "מרגש ומצמרר", והוא מודה לעומתן ש"המילים האלה הם כמו אוויר מזוהם בשבילי".

 
"חייך עכשיו", שיר הנושא

בלחסן חי מתוך הכרה במצבו. הוא מדגיש כמה פעמים את הפער הגדול בין אנשים "חולים" ל"שאר העולם". כך, למשל, בשיר הנושא "חייך עכשיו" הוא שר-אומר: "סרק שיער תתלבש יפה תצא החוצה, תגיד שלום תגיד תודה תשתה קפה יש אנשים מסכנים ממך, שנרקבים בחדרים סגורים שאוספים בדלים מהרצפה, ששוכבים עכשיו על איזה מזרון רקוב שלא רואים דבר, שגוססים לאט לאט שמופגזים מידי לילה ויום, שמחרבנים במכנסיים מרוב פחד, שלא יודעים לדבר, שימותו בגיל עשרים".

זאת ההתחלה של השיר; בהמשך, בלחסן ממשיך ופורט את הנאום הזה לפרטי פרטים. לכאורה, הוא מציע לנו, המאזינים, להיות שמחים בחלקנו, כיוון שיש אנשים שנמצאים במצב קשה יותר, כמו האדם שאת קולו אנחנו שומעים. השיר הזה, כך סיפר אחיו ידידה, נוצר מתוך רצון לסייע לשיקומם של אנשים נוספים שסובלים ממאניה-דיספרסיה (הפרעה דו קוטבית), המחלה שממנה סבל גבריאל בעצמו.

קונצנזוס בשוליים

האחים גבריאל וידידיה הם חלק ממשפחה בת 11 אחים ואחיות שגרה צמוד לבית הכנסת במושב תלמי אליהו שבדרום. הם חולקים  ביניהם דמיון פיזי וקולי וקשר קרוב במיוחד, שהאלבום הנוכחי איננו התרגום האמנותי היחיד שלו. לפני כשנתיים הם הוציאו אלבום משותף, אקוסטי ומינימליסטי ששמו "מדרגות". "חייך עכשיו" היה אמור להיות ההמשך לפרויקט.

גבריאל כתב לאלבום הנוכחי טקסט ששמו "ידידיה" ולא הספיק להקליט אותו. האח ששמו נושא את שם השיר מבצע אותו לאחר מותו (הקטע היחיד באלבום שאינו בקולו של גבריאל), בביצוע שיש בו צמרמורת גדולה. "הו אחי בשרי דמי, מתקפל לו על הרצפה", כותב גבריאל ושר ידידה על עצמו, "וגבך עירום לבן אותיות כחולות זועקות, את מה שנתלש ממך כילד זעיר".

• " החלטנו לשמור על החומרים בדיוק כפי שהם, כותבת המשפחה בחוברת, וזאת החלטה חשובה, כי היא שומרת על בלחסן במקום שבו עצר, בלי לנסות למרוח איפור על הפנים, בלי לייפות את הסיפור המורכב " נדמה לי שגודל האבל על בלחסן הפתיע גם את האדוקים שבמעריציו. מי שהוכרז כקצה השוליים, נתגלה בלכתו כאמן שרבים מאוד היו קשורים אליו בצורה כזאת או אחרת. הכנות שלו תפסה לה מקום בנפשות רבות, לא תמיד צפויות. כבר בזמן הידיעה הראשונה על מותו הניחו רבים כי בלחסן שם קץ לחייו. לעומתם, המשפחה (שהתנגדה לביצוע נתיחה שלאחר המוות בשל סיבות דתיות), הודיעה כי סיבת המוות היא ככל הנראה דום לב.

היציאה של "חייך עכשיו" השיבה את הוויכוח על נסיבות המוות. מי שירצה, יאחז בשורות כגון "נולדתי עם הלם חיים. אינני רוצה למות ואינני רוצה לחיות" , או "על נדנדה מברזל חלוד, אני צופה בזמן המתכלה, ולא מפני שלבי נדם אלא כי כל כך מסוכן להרגיש". אבל לטעמי, השורה המדויקת ביותר לעניין, ולאלבום בכלל, היא "נרות נשמה מהבהבים בחושך", שאותה יורה בלחסן בשיר "חייך עכשיו". כל רצועה כאן היא נר נשמה מהבהב של אחד האמנים היותר מיוחדים שחיו כאן.