בעידן המידע, גם חטיפה היא עילה לחפירה

אחת הבשורות של האירועים הנוכחיים הוא מותה של "הבועה". היא פינתה את מקומה לעשרות ומאות בועות שכולנו, בלי יוצא מן הכלל, מצויים בתוכן

מתברר שכל כמה שנים, לצערנו ולמיאוסנו הרב, אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך סיטואציה כזו: ילדינו, חיילינו, הורינו, בני זוגנו – נחטפים. בשונה מפיגועי טרור, ואוי לנו שנידונו בכלל להיזקק להשוואות כאלה, חטיפה היא אירוע מתמשך. בחברה למודת הפיגועים שנהיינו – הגם שתדירותם פחתה – ההתמודדות עם פיגוע כבר מוכרת, לעתים טכנית להחריד. כולם מכירים את הנוהל. עם הידיעה על הפיגוע, נשאלת השאלה הראשונה: "כמה הרוגים, כמה פצועים?"; השאלה השנייה: "האם מצאו או הרגו את המחבל?"; והשאלה השלישית: "מה יקרה עכשיו?". ובהמשך – יומיים-שלושה של עיסוק תקשורתי אֶבֶל לאומי (אם איננו מכירים את הקורבנות באופן אישי) ויאללה, חזרה לחיים.

 
מן הפייסבוק. חזרנו למעגלי השיח של הכיכר (צילום מסך: חובב לאופר)

אבל בחטיפה הכול משתבש. כל הסדר הזה שהורגלנו בו נטרף לחלוטין. האי ידיעה, התקווה, הפחד מתקוות שווא, ובעיקר, יש זמן. הרבה זמן. וכולם כאחד מבקשים שהזמן הזה יצטמצם ושהאירוע יסתיים מהר, עדיף כמובן בתוצאה טובה. אבל הזמן, המרחב הזה שנוצר, הולך ומתרחב ומנקז אל תוכו עיסוק, פעילות, פרשנויות, האשמות, מעגלי שיח, כתבות (כמו זו שאתם קוראים עכשיו) וכולי. אילו היה מתרחש חס ושלום פיגוע ביום חמישי שעבר, כבר ביום ראשון היינו מתעסקים בענייני דיומא אחרים.

 

  • " נראה שדווקא אחרי כל ההסתעפות של ערוצי התקשורת השונים, חזרנו לפורמט של הפגישה בכיכר, המדיום הקדום ביותר. כולנו נמצאים ביחד, בעשרות מעגלים " ומובן שהמרחב הזה שנוצר בא לידי ביטוי גם ברשת. סטטוסים וממים ואינסטגראמים וציוצים, אירועים והזמנות, שיתופים של כתבות וטורי דעה, מבזקים (ריבונו של עולם, כמה מבזקים!), מחאות ודיונים סוערים. ואז גם שכבה נוספת של דיונים על הדיונים, על איכות התשדירים, ניתוחים של נאומים ועוד ועוד ועוד. ומכיוון שבין תקרית לתקרית עוברות כמה שנים, כל תקרית כזו מתאפיינת בשיח משטח יותר, משתלח יותר, מציף יותר. אם פעם היינו רק תוקעים את עצמנו מול מסך הטלוויזיה, או הולכים לכיכר להפגנה או לעצרת, הרי שהיום יש לנו ערוצים ומדיות רבים ומגוונים שבאמצעותם אנחנו משתתפים באירוע התקשורתי הזה, במה שמצטייר בעינינו כמגה-שיח אינטנסיבי.

 

רק בני אדם

 

האמת, יש בזה משהו מעייף. ויש לי התחושה שאולי זו הבשורה של האירוע הנוכחי - שמותר להגיד את זה; שאין כבר את ה"בועתיות" שמייצגת קבוצות מסוימות, אלא כולם כבר חיים בתוך עשרות בועות שלעתים נפגשות, ובגדול מעופפות להן בתוך אוקיינוס המידע של ימינו. מובן שיש שיאשימו את ה"חיים בבועה", אולי כולל אותי, בכותבי דברים אלו, אבל אלה האשמות קלישאתיות שכבר אינן מחזיקות מים. אף אחד כבר לא קונה את זה. בעידן שבו ההיררכיה של המידע נעלמת, שעל הפידים שלנו יש מקום שווה להודעות על חטיפות בצד תמונות מברית מילה, בצד צילומים של ארוחת הצהריים או תיעוד של אלימות משטרתית, אנחנו הופכים להיות צרכני מידע תשושים.

 

  • ואז באות הכותרות שרוצות לעורר אותנו. "מצמרר!"; "מזעזע!"; אבל אנחנו כבר מכירים את כללי המשחק, פעם-פעמיים נכנסים, וזהו, ממשיכים הלאה, לשיחה או למעגל הבא. נראה שדווקא אחרי כל ההסתעפות של ערוצי התקשורת השונים, חזרנו לפורמט של הפגישה בכיכר, המדיום הקדום ביותר. כולנו נמצאים ביחד, בעשרות מעגלים. כאן יש ויכוח על  ההתנחלויות, כאן ויכוח על טרמפים, כאן ויכוח על האחריות של המשטרה, כאן ויכוח על הציניות של ראש הממשלה, כאן מעגל שירה של אנשים שאינם רוצים להתווכח, כאן מניין של מתפללים, כאן הגדרות של טרור מהו וכולי וכולי.

 

עמיחי חסון על הפיכתה של התפילה למרכיב כה דומיננטי באירועים הנוכחיים

לכן אין בסיס לכל הטענות מכל הצדדים של המתרס שלפיהן אנחנו "יותר מפולגים מאי פעם" או "חיים בבועה" או "מאוחדים בשעות משבר" וכדומה. אנחנו בסך הכול בני אדם שעובדים קשה, קוראים וכותבים הרבה, דואגים, מקווים, עייפים ומשוועים לחיים קצת יותר נורמליים. וכמובן, רוצים לראות את האירוע הזה מסתיים כמה שיותר מהר, עם ילדים בריאים ושלמים בסופו.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי