צמים למען השלום: בי"ז בתמוז יתקיים בשנית צום משותף ליהודים ולמוסלמים

הכול התחיל בנסיעה משותפת לניחום אבלים. קבוצה של מתנחלים ופלסטינים פעילי שלום נסעו יחד לנחם את משפחתו של נפתלי פרנקל ז"ל. בדרך, בעודם מביעים דאגה ותסכול מ"המצב", העלה עלי אבו עוואד, אחד הפעילים הפלסטינים, את הרעיון הבא: צום משותף ליהודים ולמוסלמים שיבטא אחדות ויקרא לסיום האלימות. ההצעה של עלי התקבלה בהתלהבות ברכב. את שביתת הרעב הזאת, כך הציעו חבריו המתנחלים, אפשר לקבוע בי"ז בתמוז, יום תענית שנקבע במסורת היהודית לציון תחילת הבקעת חומות העיר העתיקה, שהביאה לחורבן בית המקדש.

"נרצחים פה ילדים משני העמים", מסביר המשורר אליעז כהן, תושב ההתנחלות כפר עציון ומראשי הארגון ארץ שלום, "הרגשנו שהגיע הזמן לפעולות, ולא לדיבורים, ואז עלי אמר שהוא חושב שצריך להכריז באומץ על מה שלמדנו ככלי הכי בסיסי ויעיל בהתנגדות הלא אלימה - שביתת רעב. זה בא מן אללה שהלוחות העברי והמוסלמי מתלכדים, ובעיצומו של הרמדאן ישנו י"ז בתמוז. אמרנו לו שגם אצלנו יש אנשים שלא מתחברים למשמעות המקורית של הצום ומטעינים את הימים האלה במשמעות של חשבון נפש, תיקון, לקיחת אחריות".

אף שהרעיון נולד עוד לפני תחילתו של מבצע "צוק איתן", בעיניו של כהן, המציאות החדשה שנוצרה בעקבות המלחמה רק העמיקה את הדחיפות והקריטיות של הצום המשותף. "המלחמה רק הפכה אותנו ליותר מחויבים", הוא הבהיר את עמדת היוזמים במהלך ימי המלחמה, "זה הפך את המצב ליותר אתגרי, ובחלק מהמקומות לכמעט בלתי אפשרי. אנחנו קוראים לכל קהילה לתרגם את הקריאה הזאת לשפה שלה".

התנגדות לא אלימה
 

עלי אבו עוואד יודע היטב מהי שביתת רעב. בצעירותו היה חבר בפת"ח ונאבק באינתיפאדה הראשונה נגד הכיבוש הישראלי. ב-1990 נעצר ונכלא בישראל. במהלך שהותו בכלא, נחשף לרעיונות של אי אלימות ולכתביהם של מהטמה גנדי ומרטין לותר קינג והחל לאמץ אידיאולוגיה של התנגדות לא אלימה. ב-1994, במסגרת הסכמי אוסלו, השתחרר מהכלא הישראלי והחליט להקדיש את חייו למלחמה נגד האלימות ונגד הסכסוך. כבר קרוב ל-20 שנה שהוא פעיל בתנועות שלום פלסטיניות וישראליות, ואני שואל אותו כיצד, לנוכח המצב, עוד נותרה לו תקווה.
 

 "ברור שהמצב מייאש ושיש פיתוי להרים ידיים", אמר עלי בעיצומו של המבצע, "אבל הבסיס של הפעילות שלי הוא האמונה; לאו דווקא התקווה. אלה שני דברים שונים. אחת הטעויות של תנועות השלום בכלל היא שהן בונות את הפעולות שלהן על תקווה ומצפים שהאחר יהיה גנדי, למרות שהאחר נמצא תחת סבל יומיומי, וברור שהוא כועס ונמשך לאלימות. מצד שני, שלום הוא משהו שעושים בין אויבים, ולא בין חברים. שלום זו אידיאולוגיה של חיים; זה לא חומוס וחיבוקים. בשביל שלום צריך לשים את ההרגשות והשכל והלב בהרמוניה עם התנועה של הגוף בכלל".

אתה פעיל דווקא עם מתנחלים בניסיון להשיג שלום - לא בהכרח השותפים הקלאסיים למאבק כזה. האם אתה מאוכזב מתנועות השמאל הישראלי?

"אני מרגיש שהשמאל הישראלי מנסה לברוח לפעמים מהלב של הבעיה. בשמאל הישראלי אומרים: 'אנחנו לא מוכנים לדבר עם מתנחלים'. בעצם, הם משדרים לנו שהמתנחלים הם הבעיה שלנו, הפלסטינים, ואנחנו צריכים לפתור אותה. אבל האמת היא שההתנחלויות הן נושא ישראלי לגמרי, שהממשלה והחברה הישראלית צריכות לפתור, כמו שהאלימות הפלסטינית היא דבר שהפלסטינים צריכים לפתור. השמאל מתעלם מהבעיה, ובכך בעצם מחזק את המתנחלים. השמאל מנותק, תקוע בתוך עצמו. הוא מצפה שהמציאות תשתנה על פי האמונה שלו. רבים בשמאל הישראלי לא מעזים להגיע לגדה, אבל מי שאומר שיש פתרון חייב להיכנס לאש כדי לפתור.

בצל המלחמה (פלאש90, עבד רחים חטיב)

"עם המתנחלים שאני פועל איתם יש לי חוסר הסכמה בנושאים פוליטיים, אבל הסכמנו על דבר אחד - שאנשי השלום לא צריכים לנהל את ההסכם, אלא את חוסר ההסכם. הצורה הבלתי אלימה היא הכלי לנהל את חוסר ההסכמים בינינו. ברגע שזו תהיה התרבות של שני הצדדים, אני בטוח שאנחנו נגיע לפתרון. הפחד של העם היהודי הוא האויב הכי גדול שלנו, והסבל של הפלסטינים הוא האויב הביטחוני הכי גדול של העם היהודי".

לסמן בתוך הנפש אפשרות אחרת
 

התגובות ליוזמה המקורית לא איחרו להגיע. "כבר כשהתחלנו לגשש, הרעיון צבר פופולריות רבה", סיפר אליעז כהן על תחילת הדרך, "הרבה ארגונים, תנועות אורתודוקסיות ולא אורתודוקסיות, ישיבות, וכמובן, גופי ההידברות למיניהם, מרגישים שזה פתח נשימה. יש כל כך הרבה חוסר אונים, שרק הולך ומתגבר עם הזמן. כאילו יש איזו תנועה של לוחות טקטוניים, ולך אין מה לעשות – והנה, יש משהו קטן אחד, שלא ישנה את העולם ולא יעצור את שפיכות הדמים, אבל הוא יאפשר לכולנו ליום אחד לסמן בתוך הנפש אפשרות אחרת. הוא עדיין מאמין שאין כאן אף אחד שלא רוצה שלום, אבל שלכל אחד יש את תפיסת השלום שלו. "יש כאן הזדמנות לכל אחד לבסס תפיסת שלום מחדש. לפני שאתה מתמודד עם האחר, בוא תחשוב על עצמך: מה אתה רוצה שיהיה כאן, ומשם תגיע אל האחר. האינסטינקט שלנו בעתות משבר הוא לגייס 40 אלף אנשי מילואים, ולא לחשוב על כלים אחרים, תודעתיים וחינוכיים. אנחנו מרגישים שצריך לנסות משהו אחר".

תפילות משנה שעברה לשנה הבאה

"צוק איתן" אמנם הסתיים, אך שפיכות הדמים נמשכת, ובשביל "להמשיך לבחור בחיים", כפי שניסח זאת כהן בקריאה לצום משותף שיתקיים זו השנה השנייה בין "בני אברהם החפצים בחיים ובשלום, שחותרים להכרה הדדית גם בכאב ובפחד שהצטברו ומאמינים ביכולת המשותפת להטמיר אותם לתקווה ולפיוס". האירוע יכלול תפילה, לימוד, שיח ואיפטר (שבירת הצום)

ומשנה שעברה כבר יש ירושה טקסטואלית מרשימה (יש לקט שלם שמתוכו נבחרה התפילה לחיים): 

ליקוטי חיים ושלום – מקראה וקריאה למעמדות יוזמת "בוחרים בחיים" –   צום משותף, י"ז בתמוז-רמדאן:

 "תפילה לחיים" - תפילה למעמד המשותף

מלך חפץ בחיים
הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם

שמע נא תפילת אמהות
שאתה לא בראתנו על מנת שנהרוג זה בזה
ולא על מנת שנחיה בפחד, כעס ושנאה בעולמך
אלא על מנת שנדע לתת רשות זה לזה לקיים את שמך
שם חיים, שם שלום בעולם.
 

על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים
על ילדים בוכים מפחד בלילות
על הורים אוחזים עולליהם וייאוש ואפלה בלבם
על שער אשר נסגר ומי יקום ויפתחהו טרם פנה יום.
 

ובדמעות ובתפלות שאני מתפללת כל הזמן
ובדמעות כל הנשים שכואבות את הכאב החזק בזמן הקשה הזה
הריני מרימה את ידיי למעלה אנא ממך אדוני רחם עלינו
שמע קולנו ה׳ אלהינו בימי הרעה האלה שלא נתייאש
ונראה חיים זה בזה
ונרחם זה על זה
ונצטער זה על זה
ונקווה לזה לזה
 

ונכתוב את חיינו בספר החיים
למענך אלהים חיים.
תן שנבחר בחיים.
כי אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום
                                 וכן יהי רצון ונאמר אמן      

השייח'ה איבתיסאם מחמיד והרבה תמר אלעד-אפלבום

הרב פרומן - האיש שהאמין מעומק לבו בשיתוף

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי