הנה מוטלות גופותינו: על שירה בזמן לחימה

לעתים קשה להבחין בכך במהלך טקסים עייפים בכחול-לבן ומדבקת פרח דם-המכבים על דש החולצה, אבל שירה גדולה צמחה ממלחמות ישראל. שירה גדולה באמת. לא רק שירה מרגשת, סימבולית, כזאת שמתכתבת יפה עם הדגל המורד לחצי התורן ומאפשרת למערכת החינוך לנתח אותה עד דק בשאלות מגוחכות בבחינת הבגרות בספרות, אלא שירה שתופסת במילים את מה שנדמה היה שאי אפשר.

אנא הגבר עוצמת אותותייך. חייל על גבול עזה (צילום: פלאש 90)  

נסו לקרוא שוב, למשל, את "גשם בשדה הקרב"; שיר טקסים פופולרי שהקדיש המשורר יהודה עמיחי לזכרו של דיקי לקסברגר ז"ל. נסו לקרוא אותו בלי הטון הקרייני הדידקטי-לאומי ואף בלי הלחן של שלמה גרוניך: "גֶשֶׁם יוֹרֵד עַל פְּנֵי רֵעַי: /  עַל פְּנֵי רֵעַי הַחַיִּים אֲשֶׁר/ מְכַסִּים רָאשֶׁיהֶם בִּשְׂמִיכָה- /  וְעַל פְּנֵי רֵעַי הַמֶּתִים אֲשֶׁר/  אֵינָם מְכַסִּים עוֹד". עולם שלם בחמש שורות מדויקות, כואבות, אקטואליות לצערנו גם היום, אף על פי שמדובר במלחמת קיץ.

לדיקי, חברו ומפקדו של עמיחי בתש"ח, יקדיש המשורר עוד כמה שירים לאורך השנים. המלחמות בכלל, ומלחמת השחרור בפרט, תתפוס מקום מרכזי בכתיבתו, לא פחות משירי האהבה או משירי ירושלים. הוא יכתוב קינות על המתים במלחמה, ישחזר את האימה והפחד במארב, ייקח את ילדיו אל התל שבו נלחם פעם בעצמו, ידגים כיצד אלוהים מרחם על ילדי הגן ולא על הגדולים ש"יצטרכו לזחול על ארבע/ בחול הלוהט/ כדי להגיע לתחנת האיסוף/ והם שותתי דם". לבסוף יכתוב – מתוך מבט לאחור אל שדות הקרב הבלתי נגמרים – "אני רוצה למות על מיטתי".

רות, אתה יכול סופית למות

הקלישאה גורסת שהשירים הכי יפים מושמעים דווקא בימי זיכרון ומלחמה. עצובים ונוגים ונוגעים בלב, הם משמשים כמעין תרפיה לאומית הממלאת את הזמן בינות הדיבורים האובססיביים בתוכניות הרדיו. והנה, רבים משירי המלחמה של יהודה עמיחי הולחנו, וכך גם שירי משוררים נוספים מהלחימה ומפוסט-הלחימה. זעקת הקרב נכנסה במלוא כובדה אל השירה העברית והניחה טקסטים בכל מקום.

חיים גורי – מפעל כתיבה עצום של איש אחד – כתב בתש"ח שירה מפוארת על נפילת חבריו ממחלקת הל"ה בשיר "הנה מוטלות גופותינו", ובצד זה חיבר פזמונים כמו "הרעות" ו"באב אל וואד", שנהפכו לחלון הראווה של התקופה שבה נכתבו.

• " המלחמות הבאות הביאו עמן משוררים חדשים ומיתוסים טריים לתאר אותן במילים, אבל נדמה שמלחמת יום הכיפורים היתה האחרונה לגרור אחריה גל כתיבה משמעותי של שירה. המלחמות בהמשך – מלבנון ועד האינתיפאדות - העשירו דווקא את הצד הקולנועי והאמנותי " המלחמות הבאות הביאו עמן משוררים חדשים ומיתוסים טריים לתאר אותן במילים, אבל נדמה שמלחמת יום הכיפורים היתה האחרונה לגרור אחריה גל כתיבה משמעותי של שירה. המלחמות בהמשך – מלבנון ועד האינתיפאדות - העשירו דווקא את הצד הקולנועי והאמנותי, ופחות את קאנון השירה. חוקרים רבים רואים במידת ההתנגדות למלחמות אלו, "מלחמות יש ברירה", שהיתה מנת חלקם של רבים ממשוררי התקופה, כסיבה להתמעטות השירים שנכנסו לתיקיית "יום הזיכרון". הציבור הישראלי התקשה להכיל את שירי המלחמה הפוליטיים של יצחק לאור ("בלדה לחייל הטיפש" למשל, מזמן מלחמת לבנון), והעדיף להתרפק בעצב הנוסטלגי של ימי מלחמות שבקונצנזוס.

בראשית שנות ה-2000 ניסו בגלי צה"ל לשנות את המצב עם פרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר": מיזם ששידך מוזיקאים מובילים לטקסטים שנכתבו בידי חיילים שנפלו. ואמנם, חלק מהתוצרת בהחלט השתרבבה לפלייליסט המלחמות, שמושמע גם בימים האחרונים; אם תפתחו את הרדיו, סביר שיתנגנו שם שירים כמו "שום דבר לא יפגע בי" שכתב ארז שטרק ז"ל (שנהרג באסון המסוקים) והולחן בידי כנסיית השכל, או "אמא, אבא וכל השאר", שכתב ראובן פוליטי ז"ל (שנהרג במלחמת יום הכיפורים) ובוצע בידי הפרויקט של עידן רייכל – שירים מרגשים שנסיבות כתיבתם הטרגית הוסיפה ממד אותנטי וקורע לב למילים ולביצוע.

"עוד מעט נהפוך לשיר" הביא לעולם גם שתי יצירות מופת (לפחות), לחנים לשירים שכתבו נופלים במלחמת יום הכיפורים: "כולם יורים עליי" שכתב יעקב (קובי) ברג ז"ל והלחין וביצע אביתר בנאי, נפתח במילים המצמררות "כולם יורים עליי/ רוצים בטוב אולי/ אבל יורים", והופך בעזרתם של לחן ועיבוד מבריק לדימוי חזק של אובדן האוריינטציה בשדה הקרב.
 

 
אביתר בנאי, "כולם יורים עליי", למילים של יעקב (קובי) ברג ז"ל
 

השיר השני הוא "ריבונו של עולם", שכתב בארי חזק ז"ל והלחין ברי סחרוף. חזק היה משורר בן קיבוץ אפיקים. הטקסט שלו, פנייה בגוף ראשון אל האל הנעלם מהמכ"ם ב"עמק מאורגן היקפית", היא תפילה זועקת, אלמותית. סחרוף הוסיף שופרות ודיסטורשן שקורסים אל שורות הסיום: "עכשיו אני שומע, רות/ אתה יכול סופית למות/ אב שכול אני כבר לא מרגיש/ דמעות החורף עליך יגידו קדיש".

אבי שחט את נעוריו
 

ובכל זאת, גם אל המערכות האחרונות יצאו משוררים. יונתן ברג הקדיש מחזור שירים מרשים בספרו הראשון "מפרשים קשים" (הוצאת קשב לשירה) לזכרם של חבריו לנשק שנפלו בקרב, ולתחושתו, בזמן שהוא "חבוש תכריכי מדים". את זיהוי חברו ההרוג במהלך הלחימה הוא מתאר כך: "נותרתי עומד, בגבִּי מהומת אלוהים,/ שכבתָ על אלונקה מוכתמת,/ עטור טלית, פניך גלויים,/ מתפלל שמוט איברים.// לחשתי נשימות, בואו נשימות./ לא באו,/ באו לילות - אתה מופיע בנהרה/ עשוי רגבים ובכי הורים.// הנהנתי בראש למשמע שמך,/ "אתה משוכנע?"/ קָרַס הלילה בחזה, עלה תן/ מעל הרי יהודה".

תחושה חזקה של פוסט-טראומה עוטפת את שירי המלחמה של ברג וחוזרת בצורה דומה גם בשירו של רון דהן. את ספרו השני "נעורים" (הוצאת אינדיבוק) הקדיש דהן לתיאור מסע LSD ברחבי העולם, בעקבות חוויותיו כמילואימניק במלחמת לבנון השנייה. "הַנְּעוּרִים הָאֲמִתִּיִּים שֶׁלִּי הֵחֵלּוּ לְאַחַר הַצָּבָא וְהִסְתַּיְּמוּ/ בְּמִלְחֶמֶת לְבָנוֹן הַשְּׁנִיָּה.", הוא מצהיר בפתח הספר, ובהמשך מתאר את האבולוציה של המלחמה על הארץ  ומותיר אולי תקווה: "אָבִי שָׁחַט אֶת נְעוּרָיו בְּמִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר הָרִאשׁוֹנָה / אֲנִי, בְּנוֹ, עָשִׂיתִי זֹאת בִּלְבָנוֹן הַשְּׁנִיָּה. / נֶכְדּוֹ, בְּנִי, וַדַּאי יַעֲשֶׂה זֹאת בִּלְבָנוֹן מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה. / אֲבָל בְּנוֹ, נֶכְדִּי, לֹא יַעֲשֶׂה זֹאת. /  הוּא יַמְשִׁיךְ אֶת נְעוּרָיו לָנֶצַח, כְּמוֹ טֵרוּף לְלֹא הַצְדָּקָה,/ עוֹד וָעוֹד."

וכמו תמיד בישראל, בצד הלחימה במדים, מתנהלת מלחמה גם בעורף. שמעון אדף, סופר ומשורר יליד שדרות, כתב פעם על עיר הולדתו המופגזת שיר מפורסם שנושא את שמה ונפתח במילים "לקח לי 20 שנה לאהוב/ את החור באמצע שום מקום הזה". בזמן במבצע "עופרת יצוקה" הוא פרסם שיר (במסגרת "לצאת" - אנתולוגיה שהתפרסמה נגד המבצע בזמן אמת), שמתייחס לכל אזור האדום בדרום: "וַאֲנִי בְּאֶבְלֵי הִתְעוֹרַרְתִּי בַּבֹּקֶר אֶתְמוֹל וּצְפַנְיַה עַל שְׂפָתַי: // כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וּשְׂדֵרוֹת תְּשֻׁדַּד וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה אַשְׁדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׁוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר.// מִי הִכְרִּיחַ אוֹתִי לִקְרֹא תְּרֵי עָשָׂר כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר מִכְּדֵי לְהִתְנַגֵּד." השיר של אדף עושה שימוש בסגנון הנבואי אבל רחוק מאוד בתוכנו מנבואות הנחמה. חמש שנים קדימה, אנחנו נשארים באותו מצב.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי